דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ב' נדרי האיסורים נדר ושבועה ט

1מחלוקת הרמב"ם והר"ן במדיר ומודר מי עובר בבל יחל. - קושית הר"ן על הרמב"ם מנדה (מו, ב) - חקירה בהגדר דבל יחל אם הוא מצד הקבלה או מצד הקיום. - ההבדל בזה בין נדר לשבועה. - בכל הקדש יש שני דברים קנין ואיסור. - יש מיני הקדש שיש בהם רק אחד משני הדברים האלה.

2נדרים (טו, א) "תנן, שאת נהנית לי עד הפסח אם תלכי לבית אביך עד החג, הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד הפסח וכו' אסורה ולוקה" - ובר"ן שם (ד"ה הלכה): "כלומר, לוקה היא אבל הוא אינו לוקה, שהרי לא עשה שום איסור, אלא שהדירה וכו'. אבל הרמב"ם ז"ל (הל' נדרים י, יב) כתב, לוקה הוא שהדירה אם ההנה אותה, אבל היא אינה לוקה, דכיון דלא נדרה כלל לא שייך בה לא יחל דברו. וליתא, דודאי הוא אינו לוקה, מדאמרינן לקמן בפרק אין בין המודר (לה, א) גבי יש מעילה בקונמות, אמר ליה רב אחא בריה דרב איקא לרב אשי, ככרי עליך ונתנה לו במתנה מי מעל למעול נותן הא לא אסירא עליה. אלמא, אין האוסר עובר כלל, והמודר נמי ודאי עבר, דאע"ג דכתיב לא יחל דברו לא יחל אדבור קאמר. וראיה לדבר, מדאמרינן בפרק יוצא דופן (נדה מו, ב) לפי שמצינו שהשוה הכתוב את הקטן לגדול לזדון שבועה לאיסור ולבל יחל, ומפרש התם לאיסור בל יחל קאמר, וכגון שהקדישו הוא ואכלו אחרים, שהאחרים לוקים על הקדישו משום בל יחל, אלמא מודר לוקה אע"ג דלא אמר מידי".

3והנה על קושיתו הראשונה, עי' בלח"מ שם ברמב"ם בפ"ה מהלכות נדרים (הלכה א) שמתרץ בצדק, דאין ללמוד ממעילה למלקות, דמעילה שהוא על החפץ מצד הקדושה שיש בו הוי לכולי עלמא, אבל בל יחל, שהוא איסור גברא אינו - רק על המדיר.

4אולם קושיתו השניה מהא דנדה עדיין קמה וגם נצבה?

5וביותר יפלא, דבשבועה פסק הרמב"ם בפ"ה מהל' שבועות (הלכה ד) "אם נשבע ראובן, שלא יכנס שמעון בביתו ושלא יהנה מנכסיו שלא מדעת ראובן, ראובן פטור, שהרי הוא אנוס ושמעון חייב שעבר על דבר האסור לו לעשותו" ופשטות הדברים משמע, דחייב מלקות מצד לא יחל אע"ג דהוא לו נשבע כלל?

6ועי' בטור (סימן רלו, ג) שכתב ע"ז "ואיני מבין דבריו, שאין אדם יכול לאסור שלו על חבירו אלא בקונם, לפי שהוא חל על החפץ שאוסר אותו על חבירו בקונם, אבל לא בלשון שבועה לפי שהיא חלה על האדם ואינה חלה עליו ליאסר בשבועה אא"כ יקבל עליו השבועה" עכ"ל.

7וכן הוא ג"כ דעת התוס' שם בנדה ד"ה כגון.

8אבל עכ"פ נחוץ להתבונן בשיטת הרמב"ם, שתפס סברא הפוכה מהקצה אל הקצה, דאדרבא בנדרים המודר אינו עובר על בל יחל ובשבועה דוקא חייב, אע"ג שהוא בעצמו לא נשבע כלל?

9והנלענ"ד להאיר אור נגלה ע"ז לפי ההנחות הללו:

10א) הנה יש לחקור בהגדר דבל יחל אם הוא מצד הקבלה, כלומר, דכשעובר על נדרו או שבועתו נמצא דקבלתו היתה בלתי נכונה. או דהוא מצד הקיום, כלומר, דע"י עבירתו נעשו הדברים לבלתו מתקיימים. ומובן, דלהצד הראשון אינו עובר בבל יחל רק המדיר, אבל לא המודר שלא קבל עליו מאומה. אבל להצד השני, כיון דס"ס יכול כל אחד לאסור את נכסיו לכל מי שירצה וקיום דבריו ע"ז חובה לכ"ע, הלא כל מי שיעבור ע"ז עובר הוא על בל יחל דהרי הוא עושה את הדברים לבלתי מתקיימים.

11ב) במקום אחר פרשנו את ביאור הדברים בנדרים (דף ג, ב), שמתרץ על הקושיא "אלא בל יחל דנזירות היכי משכחת לה, כיון דאמר הריני נזיר הוה ליה נזיר, אכל קם ליה בבל יאכל, שתה קם ליה בבל ישתה? אמר רבא לעבור עליו בשנים". שבזה היתה השקלא וטריא שמה, שהמקשן סבר בהגדר דבל יחל כהצד השני, ולפ"ז לא שייך זאת בנזירות, דהרי איך שיהיה הלא נתקיימו הדברים בזה גופא דהועמד עליו תאר קדושה של נזיר ואם יאכל או ישתה הוא קם באיסורי תורה של בל יאכל ובל ישתה. והתרצן מתרץ, דאמנם בבל יחל יש גם שני הגדרים יחד. ושם אמרנו, דגם בקונם ככר זה עלי נכנס ג"כ תחת השקלא וטריא הלזו, דלהצד השני לא שייך ע"ז בל יחל דהרי הדברים נתקיימו בזה גופא שכבר עמד על הדבר איסור חפצא, וכשיאכל זאת הוא אוכל דבר האסור, אך ג"כ מטעם הנ"ל, אחרי דבל יחל כלול משני הגדרים יחד הנה בקונם ככר זה עלי הלא יש ג"כ קבלה עליו שלא יאכל, ולכן יש בעבירתו הלאו הנ"ל, אם כי הדברים נתקיימו כנ"ל.

12ושתי ההנחות הללו כבר דין להטעים את שיטת הרמב"ם בזה, גם בנדר וגם בשבועה. בהראשון אחרי דאין בזה הצד השני של הגדר דבל יחל וכל עבירתו הוא מצד הקבלה, הנה לא יעבור ע"ז רק מי שקיבל עליו את הדבר, אבל המודר אין שייך לזה מאומה. אבל בשבועה, דהוא רק איסור גברא ועל החפצא לא התהוה מאומה, ומהות איסור גברא היא זאת גופא החובה שהדברים יתקיימו, ואחרי דיכול הוא בנכסיו להשביע את כל מי שירצה על השתמשותם, הנה מי שיעבור ע"ז הרי עושה הוא את הדברים לבלתי מתקיימים ולוקה. וצדקו דבריו יחד. גם מה דפסק בשאת נהנית לי עד החג דהיא אינה לוקה, וגם מה דפסק, אם נשבע ראובן שלא יכנס שמעון בביתו שמעון חייב.

13ג) בכל הקדש יש שני דברים: א) קנין מצד אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. ב) איסור מצד בל יחל דברו. אבל, כמובן, גם שם לא שייך בל יחל רק מצד הגדר הראשון דהגדר השני לא שייך בזה דהרי נתקיימא הדברים מצד זה גופא, דבכל הקדש יש קנין כנ"ל:

14ד) אע"ג דאמרנו "בכל הקדש יש שני דברים" הנה אין למדין מן הכללות - דלפעמים משכחת שלא יהיה בהקדש רק אחד משני הדברים הנ"ל, למשל: הקדש נכרי עי' בנזיר (סא, ב) ד"ה הניחא שכתבו וז"ל: "ודבר תימה הוא, דבישראל ליתיה אלא מדרבנן ובנכרים איתיה? ופר"י דודאי ישראל דלא הוי בכלל בל יחל עד דהוי גדול וכי הוי גדול מיהא איתא בכלל בל יחל, הלכך דרשינן כל דליתיה בבל יחל ליתיה בהפלאה וכדאמר בפרק יוצא דופן שם, וממעטינן מופלא סמוך לאיש דישראל, אבל נכרי שאינו ראוי לבוא לכלל בל יחל לא שייך למיעוטי". עכ"ל.

15ועי' בתוס' ע"ז (ה', ב ד"ה מנין) שהקשו מ"ט לא חשיב מחוסר אבר בהדי שבע מצוות שנצטוו? ותרצו "דהאי קום עשה היא, דמאיש איש מרבינן, שהנכרים נודרים נדרים ונדבות כישראל, ואם נדר מחוסר אבר אמרינן ליה קום והבא קרבן שלם, וקום ועשה לא קא חשיב". - וכבר עמד על סתירת הדברים המשנה למלך בפ"י מהל' מלכים (הל' ז ד"ה וראיתי לרבותינו) אך הדבר פשוט, כמו שתירץ באבני מלואים (אה"ע סי' ב, ב), דאמנם בנכרי ליתא הלאו דבל יחל משום דעליו לא שייך איסורין, זולת אלה המפורטין בשבע מצוות, אבל אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, דהוא גדר קנין בודאי נאמר גם בו, דהא שייך בכל הקנינים.

16הרי יש לנו אופן הקדש, שיש בו רק הדבר הראשון הקנין, מבלי הדבר השני האיסור. אבל יש גם להיפך, למשל, בקטן, היינו מופלא סמוך לאיש שהקדיש, דאם כי מרבינן מ"איש כי יפליא" דקטן שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל הוא כמובן רק על האיסור שיש בהקדש, אבל מצד הקנין ליתא אצלו דאינו בכלל הקנינים. וזהו הפירוש שם בנדה שאמרינן, "לפי שמצינו שהשוה הכתוב הקטן כגדול לזדון שבועה ולאיסור ולבל יחל יכול יהא חייב על הקדשו קרבן, ת"ל וזה הדבר" כלומר, רק לבל יחל שהוא גדר איסור נאמרה ההשואה, אבל לא למעילה שהיא מצד הקנין שיש בהקדש, כדאמרינן במעילה (טו, א) דעיקר המעילה הוא מצד דמיוחדין לד', כלומר מצד הקנין שיש בהקדש.

17ועתה אחרי כל ההנחות הנראות לצודקות האלה, הרי יש לנו תירוץ מרווח גם על קושיתו השניה מהא דנדה. דהא דאמרינן שם דכשהקדיש הוא ואכלו אחרים שהאחרים לוקים, הלא בקטן מיירי שם, כדאמר לפי שהשוה הכתוב את הקטן לגדול. ובקטן, כיון דלא שייך ביה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, א"כ אין בזה החלטת הקדש, הרי שוב שייך ביה הלאו דבל יחל גם מהגדר השני, מצד שלא נתקיימו הדברים, וממילא אין בזה חילוק מה שהאחרים לא הקדישו. אבל בגדול שהקדיש, אה"נ דרק אם המקדיש בעצמו יאכל יעבור על בל יחל, אבל על אחרים אין הלאו הנ"ל, ובאמת, לא אשכחינן, בשום מקום אחר בש"ס וברמב"ם שיהיה בכל הקדש מלקות גם מצד בל יחל.