דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ב' נדרי האיסורים נדר ושבועה יב

1קושית האבני מלואים על הסוברים דנדר חל על האיסורים מכריתות (יד, א) וכן משם (כג, ב). - תירוץ מספיק ע"ז בהקדם ההנחות האלה. א) ההבדל בין הגדר דאין אסור חל על אסור ובין הגדר דמושבע ועומד מהר סיני, דהראשון נאמר רק לענין העונש והשני נאמר לענין עצם החלות. - בנדר על נבילות וטריפות למשל א"א לבוא בזה מצד דמושבע ועומד מהר סיני אך מצד דאין אסור חל על אסור. ב) מחלוקת הר"ן והרשב"א מתלי תלי בחקירתנו הנ"ל בנדר דבל יחל. -

2באבני מלואים בתשובותיו (ס' יב) מקשה לדעת הסוברים, דנדרים חלים על אסורים, למשל, על נבילות וטריפות, משום דכל האיסורים הם איסורי גברא ונדרים הוי איסור חפצא, מהא דכריתות (דף יד, א) "דיש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות ואשם אחד", דמפרשינן בטעמו של דבר דמוקדשין חל על איסור חלב, מיגו דאתוסף בה איסור הנאה חל נמי איסור אכילה על החלב. ולפ"ז ל"ל טעמא זו, תפ"ל מצד דמוקדשין הוי איסור חפצא, דהא נדר הוי האומר כקרבן כאומרא ואיסור חפצא חל על כל האיסורים.

3וכן מהא דכריתות (כג, ב) דמרבינן שם, דבקדשים איסור חל על אסור מקרא ד"כל חלב לד' - לרבות אימורי קדשים קלים למעילה", דחל איסור קדשים על איסור חלב. ולפ"ז ל"ל קרא, תפ"ל דאימורים ה"ל איסור חפצא וחל על כל האיסורים דהוי רק איסורי גברא?

4ומכח זה רוצה הגאון הנ"ל להביא ראיה שאין עליה תשובה לדעת הרשב"א, דס"ל, דאע"ג דנדרים חלין לבטל את המצוה, כמו קונם סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל, מ"מ בקיומם אינם חלים, ואם אמר קונם שלא אוכל נבילות וטריפות אין אחע"א.

5והנ"ל לישב דעת הסוברים דנדרים חלים על איסורים - בהקדם ההנחות הללו:

6א) האבני מלואים בעצמו בתשובתו שם מסביר את ההבדל, בין הגדר דאין אחע"א ובין הגדר דמושבע ועומד מהר סיני. דהגדר דאין אחע"א הוא, דאין להאיסור השני החלות לענין עונשין, אבל עכ"פ עצם האיסור רכיב עליה. למשל, אשת אח ואח"כ נעשה אחות אשה, דודאי איסורא דרמי רחמנא על אחות אשה לא פקע במה שהיא אשת אח, דהרי אכתי היא גם אחות אשתו, אלא, דאין עונשין על האיסור השני. או בהמה שנתנבלה ביוהכ"פ, בודאי איסור נבילה לא פקע בשביל שהיום יוהכ"פ, אך ג"כ, דאין עונשין על איסור יוהכ"פ, אבל עכ"פ תרתי איסורי רביעי עליה. אכן הגדר דמושבע ועומד מהר סיני הוא, דאין כלל במציאות האיסור שבועה, משום דזהו איסור הבא מעצמו, וכל שמושבע ועומד אין בידו לאסור על נפשו, וא"כ לא חלה כלל מעיקרה.

7אמנם בנדר על נבילות וטריפות, מסיק שם האבנ"מ, גם הרשב"א מודה, דאי אפשר לבוא בזה מצד דמושבע ועומד מהר סיני. דכמו בנדר שלא לאכול מצה הנדר חל, משום דאין החפץ מושבע עליו, הרי ה"נ באיסורין אין החפץ מושבע עליו. אלא, דשם, לדעת הרשב"א, אתינן בזה מצד דאין אחע"א, כמו למשל בנתנבלה ביוהכ"פ, דאע"ג דכאמור, בודאי איסור יוהכ"פ יש במציאות, בכ"ז לא נוכל לענוש עליו, משום דאין אחע"א, ה"נ בנדרים, אע"ג דנדר חייל עליה דחפצא, וישנו להאיסור במציאות בכ"ז לא נוכל לעונשו משום בל יחל, דהוא איסור גברא ככל איסורין שבתורה, כיון דקדים ליה איסור ועונש של נבילה.

8ב) ולכאורה בלתי מובן לפי"ז טעמא דהר"ן וליכא למימר דאתינן בזה משום איסור מוסיף, דמיגו דאתוסף איסור חפצא, משו"ה חייל נמי בל יחל, דע"ז העיר בצדק הא"מ (ד"ה ואכתי צריך התבוננות) שם, דהא כתב הרמב"ם בפ"ד מהל' שגגות (הלכה ג), דכל היכא דאמרינן כולל צריך שיהא אותו פלוני נמצא בעולם, אבל אם אינו בעולם אינו כולל, וא"כ ה"ה מוסיף נחוץ שיהא נפקותא לאדם בעולם, אבל זה שנתוסף איסור חפצא ולא אתוסף אגברא מידי לא הוי איסור מוסיף?

9כי ע"כ נ"ל, דמחלוקת הר"ן והרשב"א מיתלי תלויה בחקירתנו, בהגדר דבל יחל אם הוא מצד הקבלה או מצד הקיום, דמזה מסתעף "נפקא מינה" גם בזה, אם מעשה העבירה הוא בהלשעבר, היינו, בהוצאת הדברים מפיו או בהלהבא, על שבפועל עשה באופן אחר מכפי שאמר - שכבר דברנו ע"ד חקירתנו הנ"ל בהרבה אופנים.

10וקרוב מאד הדבר דבזה היא גם מחלוקת הר"ן והרשב"א, דהר"ן סובר כהצד הראשון, כי ע"כ אחרי שעצם הנדר חל לכל האופנים מטעם דהוי איסור חפצא ממילא מלקי לקי גם מצד בל יחל. ולא שייך לבוא בכאן מצד דאין איסור חל על איסור כבכ"מ, דהא בנ"ד אין העונשים משום דבר אחד, אך משום שני דברים, דהאיסור נבילה מונח בהאכילה והאיסור נדר הוא מצד הוצאת הדברים מפיו למפרע, והאכילה בזה היא רק בגדר אגלאי מלתא למפרע, דע"י האכילה נתברר שהחל בנדרו. והרשב"א סובר כהצד השני, כאשר נתבאר בפרק הקודם א"כ סבת העבירה דא ודא אחת היא - בהאכילה, ושוב שייך ע"ז הגדר דאין איסור חל על איסור.

11וממילא מובן, דכ"ז שייך לדעת הר"ן רק לענין בל יחל דברו, אבל בהקדש, דאם כי הוא בודאי איסור חפצא, אך עכ"פ זאת ודאי, דהעונש כשאוכל הקדש הוא מצד אכילתו ולא מצד מעשה ההקדש למפרע, הנה, אע"ג דעצם ההקדש בודאי חל, אבל בכל האופנים הרי לא נוכל להלקות בזה מצד דאין אחע"א, לולי הטעם דאיסור מוסיף.

12ואם כנים אנחנו בזה, נוכל להטעים עוד ביתר ביאור, מה דאנו משתמשים בכ"מ בהגדר דמושבע ועומד מהר סיני, ולא אתינן בזה מצד דאין אחע"א. דאמנם דלולא הטעם, דמושבע ועומד מהר סיני, אם היה נשבע על נבילות וטריפות, הנה לא רק שעצם האיסור של שבועה היה רכיב עליה, אלא דגם העונש של שבועה היה בכאן, דהיה נלקה גם מצד בל יחל כנ"ל, משום דהמלקות של נבילה הוא מצד האכילה והמלקות של בל יחל הוא מצד האמירה למפרע, מש"ה אנו צריכין לבוא בזה מצד דמושבע ועומד מהר סיני.