דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ב' נדרי האיסורים נדר ושבועה טו

1באמת הבבלי חולק בזה על הירושלמי. - ראיה לזה משבועות (כג, א) - מקור המחלוקת בין הבבלי והירושלמי. - הבבלי סובר דגם בשבועה על נבילות וטריפות הטעם דאינה חלה מצד דמושבע ועומד מהר סיני, בעוד שהירושלמי סובר, כמבואר שם, דאף בשבועה על שבועה הטעם הוא מצד דאין אחע"א. - הירושלמי לשיטתו והבבלי לשיטתו - בזה יוסבר לנו מה דזקוק הבבלי בכ"מ להא דמושבע ועומד מהר סיני - תירוץ על קושית הפלתי.

2אולם שיטת רש"י מבוארת להדיא, דאף בשלא אוכל סתמא אנו זקוקים לכולל, כדפירש להדיא שם בשבועות (כא, ב) ד"ה בכולל: "כלומר, אם היה נשבע על הנבילות לבדן לא היתה שבועה חלה, אבל זה שאמר לא אוכל סתם, כלל דברים המותרין והאסורין יחד, ומגו דחיילא שבועה על המותרים חיילא נמי אדברים אסורין באיסור שבועה". ואע"ג דבדף כג, ב כתב: "בכולל - שפירש ואמר שבועה שלא אוכל נבילות ושחוטות"? דזהו לפי ההוה אמינא, דמיירי במפרש, אבל לפי מה דמסיק הגמ' "אלא כדרבא" מיירי בסתמא, ובדף כא פירש לפי האמת כמסקנת הגמ', וזהו נגד הירושלמי הנ"ל.

3אולם באמת בבבלי מבואר להדיא, דלא כהירושלמי. דהא איתא בשבועות (כג, א) "אמר ליה אביי, אלא מאי שתיה בכלל אכילה, אימא סיפא, שבועה שלא אוכל ושלא אשתה ואכל ושתה חייב שתיים, כיון דאמר שלא אוכל איתסר ליה בשתיה, כי אמר שלא אשתה. אמאי חייב, אילו אמר שלא אשתה תרי זימני מי מחייב תרתי?" ומבואר להדיא, דהבבלי אינו מחלק בין "זה" ובין "סתמא", דלעולם אמרינן דאין שבועה חלה על שבועה.

4ובאמת, המחלוקת בין הירושלמי והבבלי נובעת ממקור אחר. - דהנה בבבלי אנו דנין לענין שבועה על נבילות וטריפות, מצד, דמושבע ועומד מהר סיני, ולאו מטעם דאין אחע"א, ובירושלמי (שם) בנדרים אנו מוצאים סברה הפוכה לגמרי, דאיתא שם: "בעי חיפה מיבדקיניה, היו לפניו ה' ככרים ואמר שבועה שלא אוכל ככר זו וחזר ואמר שנים אלו וחזר ואמר ג' אלו וחזר ואמר ד' אלו וחזר ואמר חמשה אלו ואכל את הראשון מהו? א"ל, חייב על כל אחת ואחת, א"ל אינו חייב אלא אחת, מכיון שהזכיר עליו שבועה עשאו כנבילה, מכאן ואילך כמיחל שבועות על האיסורין, ואין שבועות חלות על האיסורין". דרואים אנו מזה, דאף בכאן, דאין שבועה חלה על שבועה אנו זקוקים לטעמא, דאין איסור חל על איסור, דרק יען "דמכיון שהזכיר עליו שבועה עשאו כנבילה" לכן איננה חלה השבועה השניה. דזוהי ממש סברה הפוכה לגמרי מהבבלי, דאילו לדידיה - להבבלי, אף בשבועה על נבילה הטעם הוא מצד השבועה שיש בנבילה, המושבע ועומד מהר סיני, ולהירושלמי הוא להיפך, אף בשבועה על שבועה הטעם דאינה חלה השבועה השניה הוא מצד הנבילה שיש בשבועה הראשונה.

5ולכן הירושלמי לשיטתו, דלעולם בשבועה בתוך שבועה אנו זקוקים לטעמא דאין אחע"א, שפיר מחלק בין אמר זו ללא אמר זו, מפני, שכשאמר לא אוכל סתמא, לא שייך בזה הגדר דאין אחע"א, כהנ"ל. מפני דהוא איסור גברא בגברא. אבל הבבלי לשיטתו, דאף דשבועה על נבילה הטעם הוא מפני דמושבע ועומד מהר סיני, אין חילוק בין ככר זה ללא אוכל סתמא, דאף באופן האחרון, נהי דלא שייך בזה הגדר דאין אחע"א, כהנ"ל, אבל עצם השבועה אינה חלה מצד השבועה הקודמת, דמושבע ועומד מהר סיני.

6ואם כנים אנחנו בזה ישמש לנו זאת גם בתור חומר להסביר טעמא של דבר, דאנו באים מצד דמושבע ועומד מהר סיני ולא מצד מה שפשוט ביותר, דאין אחע"א, כאשר הקשה הנו"ב (מהדו"ק או"ח סי' לו) משום דהבבלי סובר, דגם במפרש אין שייך לומר בשבועה אין אחע"א, דזהו נאמר רק בכל האיסורים, דאע"פ שנימא דכולם איסורי גברא הן, אבל סבתם הוא בחפצא, והסבה הראשונה אין מניחה והשניה שתתפשט. לא כן בשבועה, דגם הסבה היא בגברא, כאשר ביארנו בשמעתתא א', ולכן בא הבבלי בזה מצד אחר, מצד דמושבע ועומד מהר סיני.

7ובזה נבין את שיטת התוס', דשבועה חלה על איסור של חצי שיעור, אף לר' יוחנן דסבירא ליה, דחצי שיעור אסור מן התורה כפי שכתבו בשבועות (כב, ב ד"ה אהיתירא קמשתבע): "אפי' לר' יוחנן דאמר חצי שיעור אסור מן התורה, אתיא בעיא דרב אשי, דמסתמא כר' יוחנן סבירא ליה דקיימא לן כוותיה והיינו טעמא, דכיון דליכא אלא איסורא בעלמא לא, חשיב ליה מושבע ועומד". שלכאורה הדברים בלתי מובנים דדל מהכא מה דמושבע ועומד, אבל ס"ס "איסורא בעלמא", איסור מן התורה הלא איכא גם בחצי שיעור לר' יוחנן, ואיך חל איסור על איסור? אבל לפ"ז ניחא, דהמניעה הזאת אין בכאן, אחרי דבאיסורים שסבתם הם בגברא איסור חל על איסור, ואחרי דדבר שאינו מפורש בתורה לא חשיב ליה מושבע ועומד, ולא נשאר רק האיסורא בעלמא, שבזה נאמר איסור חל על איסור, כנ"ל.

8ובזה תסולק קושית הפליתי ס' פז (ס"ק יג) לשיטת הסוברים, דשבועה חלה על ח"ש, א"כ אמאי ליכא איסור בב"ח בחצי זית נבילה עם חצי זית חלב, הא כיון, דנבילה ליכא אלא ח"ש שפיר מצי למיחל עליו איסור בב"ח, כשהוא זית שלם מצד צירוף חצי זית חלב? אבל לפ"ז קושיא מעיקרה ליתא, דשם הרי אנו באים בזה מצד דאין איסור חל על איסור, כבכל איסורים שבתורה, שסבתם הם בחפצא.