דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ב' נדרי האיסורים נדר ושבועה ה

1הפליאה הידועה על דברי התוס' בכריתות (יג, ב). - ישוב לזה עפ"י שלש ההנחות האלה א) מחלוקת הרמב"ם והטור אם יכול לאסור דבר שלו על חבירו בשבועה.

2ב) דבאוסר דבר על חבירו בשבועה בודאי לא יכול מי שנאסר עליו להתיר ע"י שאלה.

3ג) רבא סובר דכשאמר ישיבת סוכה עלי בשבועה דחיילא לבטל דבר מצוה - ע"כ רבא לשיטתו.

4כריתות (יג, ב) בתוס' ד"ה ארבע חטאות ואשם אחד וז"ל: "וא"ת אמאי לא חשיב ה' כגון נשבע שלא יאכלנו ואכלה? וי"ל מידי דאיתיה בשאלה לא קתני, ומוקדשין דתני אע"ג דהוו בשאלה. מ"מ השתא שנשחטו ונזרקו דמן כהלכתן ליתא בשאלה. אבל ליכא למימר דאיירי בבכור שהרי קאמר בגמ', אקדשיה מיגו דאתוסף בה איסורו כו' ואי הוה מיירי בבכור לא הוה אומר אקדשיה, שהרי קדש בפטר רחם". עכ"ל.

5והתמיה מבוארת בזה, שלכאורה אשתמיט להו גמ' מפורשת במס' שביעית (כד, ב), שמקשינן שם לרבא, דאמר שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים, מיגו דחל אענבים חייל נמי אתאנים, מהמשנה הנ"ל. ומתרצינן "כי קתני, מידי דלית ליה שאלה, שבועה דאית ליה שאלה לא קתני. והרי הקדש? הא אוקמינן בבכור". הרי דלא אסתפק הגמ' בזה דכיון שנזרקו דמן כהלכתן ליתא בשאלה?

6והנ"ל לישב זאת עפ"י ההנחות הללו:

7א) מחלוקת הרמב"ם עם התוס' והטור אם יכול אדם לאסור דבר שלו על חבירו בשבועה עי' רמב"ם בפ"ה מהלכות שבועות (הלכה ד) ובטור (סימן רלו, ג) שבאמת הוא מחלוקת אמוראים בירושלמי פ"ק דנדרים (ה' א) דאיתא שם "ר' יוסי פתר וכו' שבועה הרי עלי אסור, הרי עליו בשבועה אסור א"ר יודן בנדרים אסור ובשבועת מותר וכו'. שבועה הרי עלי אסור שבועה הרי עליו מותר". ונ"ל, דתלי במחלוקת הראשונים על הא דקי"ל בנדרים (טז, א) "שאין נשבעין לעבור על המצוות". ומה הדין, אם יאמר ישיבת סוכה עלי שבועה - עי' בתוס' שבועות (כה, א ד"ה מה שאין כן), שמקודם חפצו לומר, דאמנם כי אמר ישיבת סוכה עלי שבועה דאסור חפצא עליה הוה כנדרים דחל גם ע"ד מצוה. ואח"כ הביאו בשם ר"י "דבשבועה, אפי' כשאומר ישיבת סוכה עלי שבועה אסר נפשיה מן חפצא דלשון שבועה לא שייך אלא על עצמו".

8ועי' בר"ן שבועות, שדעתו שאם אמר ישיבת סוכה עלי שבועה, דחייל אף ע"ד מצוה. וחזינן מזה, דאף הא גופא דשבועה הוי איסור גברא, אינו מוסכם אליבא דכו"ע, ויש שסוברים דיכול ג"כ ע"י שבועה לסבב איסור חפצא. ובזה גופא הוא מחלוקת הרמב"ם עם התוס' והטור. דהרמב"ם סובר ג"כ דיכול ע"י שבועה לסבב איסור חפצא, ולכן כשאוסר איזה דבר שלו על חבירו בודאי מתהוה בזה איסור חפצא, דאיסור גברא בודאי לא שייך בזה, כמובן. והטור סובר בזה כדעת הר"י, דבכלל לא יתכן בשבועה איסור חפצא, ולשיטתו שאל בצדק אחרי דחלה רק השבועה על האדם איך יכול לאסור על חבירו.

9ב) דבר שאין צריך לפנים הוא, דבאוסר פירותיו על חבירו, בין ע"י נדר בין ע"י שבועה, אין ביד חבירו להתיר זאת ע"י שאלה.

10ג) פשטות הדברים של רבא (נדרים טז, ב): "הא דאמר ישיבת סוכה עלי והא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה", מורין לכאורה כמו שסברו בתוס' מקודם, דכשאמר ישיבת סוכה עלי שבועה, דהוה כנדר, דחל גם ע"ד מצוה, ועכ"פ דעת רבא הוא כן. וכן גם מהא דאמר רבא בשבועות (כט, א) ובנדרים (כד, ב) "יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה, אם לא ראיתי גמל פורח באויר". לפי גרסתנו מורין ג"כ, דדעת רבא דבאסר חפצא עליה חלה נמי שבועה, והר"י דפליג ע"ז וסובר דלעולם אינה חלה שבועה לבטל את המצוה, אף כשאומר ישיבת סוכה עלי שבועה, אולי, יתכן זאת עפ"י מה דמבואר ברמב"ם בפ"ג מהלכות נדרים (הלכה ח), דעוד טעם בזה בהבדל שיש בין שבועה לנדר, משום דבשבועה כתיבה "להרע או להיטיב" מה הרעה רשות אף הטבה רשות, אבל בנדרים כתיב, ככל היוצא מפיו יעשה. ולפ"ז, בכל האופנים אינה חלה שבועה לבטל דבר מצוה.

11וממילא מובן, דבזה כבר יש לנו חומר לישב גם קושית הגמ' בשבועות וגם תירוצו של התוס' בכריתות. דבאמת בהקדש אע"ג דבמציאות ליתא עתה בשאלה, כהערת התוס' כיון שנשחטו ונזרקו דמן כהלכתן, אבל הלא בשבועה ג"כ משכחת לה דלא תועיל במציאות שאלה, לשיטת הרמב"ם דיכול להשביע גם את חבירו שלא יהנה ממנו, שבזה לא שייך שאלה כנ"ל. ובשבועות הלא הקושיה היא לרבא, ורבא לשיטתו דשייכת בשבועה גם איסור חפצא בודאי דיכול להשביע לפ"ז גם את חבירו כנ"ל. ולכן לדידיה שפיר קא מקשה, דממ"נ אם תביט על המציאות, הלא גם בשבועה משכחת, דבמציאות לא תועיל שאלה ואם תביט על העיקר, דבעצם הדבר של שבועה הרי היא נכנסת תחת הגדר של שאלה, הרי עצם הקדש הוא ג"כ דבר שניתן להשאל.

12אבל בכריתות קאי התוס' אליבא דמסקנתם בשבועות לפי שיטת הר"י, דבשבועה לא שייך איסור חפצא כלל, וממילא אין שייך כלל בשבועה על אחרים, ולפ"ז לא נצטרך לדחוקי לאוקמי דוקא בבכור, דבל"ז החילוק בין קדשים לשבועה הוא פשוט, דבקדשים במציאות ליתא כעת בשאלה משא"כ בשבועה.