דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ב' נדרי האיסורים נדר ושבועה ו

1קושית שער המלך, להסוברים דישיבת סוכה עלי בשבועה חיילא, גם באומר אכילת נבילה עלי בשבועה תחול? - תירוץ ע"ז - ההבדל בין המהות ובין הסבה - בהסבר יותר רחב ההבדל בין תוצאות הדבר ובין עצמותו של הדבר.

2בס' שער המלך על הרמב"ם פ"ג מהל' נדרים (הלכה ו) הקשה, לדעת הסוברים, דהאומר ישיבת סוכה עלי בשבועה חייל אף ע"ד מצוה, א"כ, לפי דעת רש"י ז"ל בפ"ג דשבועות (דף כ, ב ד"ה ה"ג סד"א), דנדרים, כי היכי דחיילי לבטל את המצוה, ה"נ חיילי לקיים את המצוה, שכן הוא ג"כ דעת הרא"ש והטור בסי' רטו, לפ"ז גם באומר אכילת נבילה עלי בשבועה, חייל שפיר לקיים את המצוה, כי היכי דחייל לבטל את המצוה.

3וא"כ, למה זה מקשינן בשבועות (דף כד, ב) הנ"ל לרבא דאית ליה כולל באיסור הבא מעצמו, הלא בלא זה יקשה, דמשכחת לה באומר אכילת חלב עלי בשבועה, דחייל לקיים את המצוה, כי היכי דחייל לבטל את המצוה. ואי משום דליתא בלאו והן, הא משכחת לה שפיר, באוסר עליו כל מין חלב, בין חלב טהור בין חלב טמא, דאיתא בלאו והן בחלב טהור? וליכא למימר, דס"ל דשבועה שאומר בלשון נדר דין נדר יש לה ואינו חייב קרבן, שהרי ממ"ש רש"י ז"ל שם (כ, א) ד"ה ה"ק מבטא שבועה, נראה בהדיא דס"ל דשבועה שאמרה בלשון נדר דין שבועה יש לה ומביא קרבן עולה ויורד, וכ"כ הר"ן ז"ל שם (ז, ב מדפי הרי"ף ד"ה ת"ר מבטא שבועה), שכן דעת רש"י ז"ל?

4והנ"ל לישב, עפ"י מה שביארנו בשמעתתא א' (פרק א) גדרי האיסור דיתחלקו לשנים שהן ארבע: א) איסור חפצא ב) איסור גברא, וההבדל שביניהם הוא במהות האיסור, דבראשון מהות האיסור הוא החפץ על האדם, ובשני הוא להיפך, דמהות האיסור הוא בהאדם על החפץ. אכן איסור גברא גופו יתחלק לשני חלקים א) איסור גופו גרם לו, ככל איסורין שבתורה, למשל חלב, נבילה וכדומה, דנהי דמהות האיסור הוא בהאדם אבל הלא סיבת האיסור הוא בהחפץ. ב) איסור דבר אחר גרם לו, כמו מוקצה, למדס"ל מוקצה דאורייתא, או אכילה ביוהכ"פ, דלא רק שמהות האיסור הוא בהאדם, אך הן גם סיבת האיסור הוא לא בהחפץ אך בהאדם, שמחיוב הוא לשבות בשבת או לענות את נפשו ביוהכ"פ. ושם חדשנו ג"כ, דכל מצוה, הנה לא רק שמהותה היא בהאדם, אך גם סבתה היא בו, דלא בשביל הסוכה מתהוה המצוה לשבת בה, אך להיפך, שבשביל המצוה שעליו הוא מחיוב לעשות הסוכה וגם זאת אמרנו שם דשבועה היא לא רק שמהותה היא איסור גברא, אך גם סבתה היא ג"כ בגברא, שבשביל זה אינה חלה לבטל דבר מצוה, מפני שמתנגשים יחד בסיבה אחת. והסוברים דנדר חל על איסור תורה, הוא מפני שאע"פ שגם האיסור הוא מפני סיבת החפץ, אך מפני שהמהות הוא דבר חדש, שמקודם הוה איסור גברא ועכשיו ע"י הנדר נעשה איסור חפצא.

5והנה הא ודאי, דלענין שאר דברים המבדילים בין נדר לשבועה, למשל, דהמתפיס בשבועה פטור ובנדרים חייב [כמבואר בנדרים (י, ב) ובנזיר (כ, ב) וברמב"ם פ"ג מהל' נדרים (הלכה א)], אחת היא, אם יאמר שבועה שלא אוכל ככר זה או יאמר אכילת ככר זה עלי בשבועה, כלומר, דבכל האופנים אם יתפיס אח"כ בככר זה לא תהיה התפסה, דהלכה כרבא, דאמר מתפיס בשבועה לאו כמוצא שבועה מפיו דמי, כמבואר בשבועות (כ, א), משום, דהתפסה לא תתכן, רק היכא דהחפץ גופא נתפס באיזה קדושה או איסור, אבל בשבועה, אף אם יאמר בלשון אכילת ככר זה עלי בשבועה, הרי אי אפשר להכחיש את המציאות, דס"ס בהחפץ מצד עצמו אין בו שום מהות איסור.

6ואחרי כל דברי אלה יש לנו תירוץ מרווח על קושיית השעה"מ הנ"ל. דאם באומר ישיבת סוכה עלי בשבועה חייל לבטל דבר מצוה, הוא לא משום דע"י זה נעשה במציאות איסור חפצא, דכאמור, זה לא יתכן. אך לפ"מ שביארנו במקום אחר, דגדר הבל יחל בשבועה הוא מצד הקיום, דצריך לקיים דבריו, וכיון דבדבריו תלה את סיבת האיסור שקבל בהחפץ - היינו בהסוכה - הוא מחיוב לקיים זאת להחזיק את עצם הסוכה לסיבת האיסור, וכיון דכל מצוה סבתה היא בהאדם, ממילא, כשאומר בלשון זה אינם מתנגשים הסבות בנקודה אחת, ולכן חלה השבועה וממילא תתבטל המצוה. אבל לענין איסור חל על איסור, שכאמור גם כל איסורי תורה נחשבים לאיסורי גופו, כלומר, שסיבת האיסור היא בחפצא, ואם חל נדר עליהם, הוא רק משום, דבנדר מהות האיסור הוא בחפצא, וזה לא יתכן בשבועה, אף אם יתלה את סיבת השבועה בחפצא, דס"ס המהות של האיסור לא ישתנה דא"א להכחיש את המציאות.

7ויש להסביר זאת עוד ביותר ביאור. דבאמת גם כשאמר ישיבת סוכה עלי בשבועה, א"א לאמר שבעצם נעשה על הסוכה איסור חפצא, דשבועה ואיסור חפצא הלא הוא תרתי דסתרי. אלא דכיון דכל גדרו של לא יחל הוא דמחויב לקיים דבריו, הנה ממילא, כשאמר בלשון זה, יעמוד על האדם האומרו אותן התוצאות והדינים של איסור חפצא. וא"כ זהו לא שייך, רק כשאנו דנים מצד השפעת האיסור על האדם, אבל, במקום שאנו דנים על עצם החפץ מצד עצמו, בודאי לא יתכן לכלול זאת בשם איסור חפצא. ולכן, לענין שבועה לעבור על המצוה, דשם אנו באים מצד דא"א לו לקיים מצוה בדבר האסור לו, שפיר נקרא באופן זה, כשאמר ישיבת סוכה עלי בשבועה דבר האסור לו. אבל לענין איסור חל על איסור, שכבר ביארנו במק"א, דשם הרי הוא לא מצד האדם דבו יתכנו הרבה איסורים מצד פעולה אחת כדאמרינן "יש חורש תלם אחד וחייבין עלייהו משום שמונה לאוין" אך כל עיקרו הוא מצד החפץ והדבר, שלא יתכן בו איסור על איסור, אם לא, שהראשון הוא איסור גברא והשני איסור חפצא. הנה גם באופן זה, דאסר חפצא אנפשיה, ס"ס החפץ מצד עצמו אינו נכלל בשם איסור חפצא, וזהו ההסבר ג"כ, שלא שייכת התפסה בשבועה, אף כשתלה את השבועה בחפץ כנ"ל, כי שם אנו דנים ג"כ על החפץ מצד עצמו. ועי' בב"ח על הטור (ס' רלט), שהעיר באמת לפי השיטה הנ"ל, מ"ט אמרו שהמתפיס בשבועה לאו כמוצא שבועה מפיו דמי, הרי אף בשבועה איכא גווני דמצי מתפיס, כגון דאסר חפצא אנפשיה? אבל לפי דברינו לק"מ.