דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ב' נדרי האיסורים נדר ושבועה ח

1מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בפ"א מהלכות נדרים בטעמו של דבר דכשמתפים בחטאת ואשם דהוי התפסה - לכאורה מחלקתם היא במהות גדר הנזירות - באמת לא כן, דכו"ע מודים, דקרבנות חטאת ואשם בנזיר המה כנדר חובה. - המחלוקת היא בהגדר, דדבר הנדור אם מביטים אנו בזה על הסיבה או על המסובב. - ההבדל בין סבה ישרה ובין סיבה בלתי ישרה.

2רמב"ם פ"א מהלכות נדרים (הלכה י, יא) "החטאת והאשם, אע"פ שאינן באין בנדר ונדבה כמו שיתבאר במקומו, אפשר לנודר להביא אותם מחמת נדרו, שהנודר בנזיר מביא חטאת, ואם נטמא מביא אשם, כמו שיתבאר וכו' אבל האומר פירות אלו עלי כחלת אהרן או כתרומתו הרי אלו מותרין, שאין שם דרך להביא אלו בנדר ונדבה".

3וכתב ע"ז הראב"ד: "א"א אנו רגילין לפרש, מפני שהחלה והתרומה לכהן נכסיו הן וכחולין לגבי ישראל הן, והחטאת והאשם, כיון שקדושתן ע"י אדם מתפיס בנדר הוא, שאין דוקא נדר ונדבה, וזהו שרבי יעקב אומר מתפיס בבכור אסור מפני שמצוה להקדישו, ואף ע"פ שאינו נדר. אבל מתפיס בחלת אהרן ותרומתו מותר אע"פ שחייב להקדישן, והטעם כמו שפירשתי, שזה נכסי כהן ונכסי אשתו ובנותיו, אבל הבכור אינו אלא לזכרים, שכל דברים אלו ענינם כאומר הרי הן כקרבן הקרב בירושלים".

4והנה אנו רואים דמחלוקתם היא באחת שהן שתים. עיקר פלוגתתם היא בטעמא של דבר, דמתפיס בחטאת ואשם דהוי נדר, דלהרמב"ם הטעם משום דמשכחת שיביא את הקרבנות הנ"ל מחמת נדר, למשל, בנזיר. ולהראב"ד הוא מצד כיון שקדושתן על ידי אדם מתפיס בנדר הוא, שאין דוקא נדר ונדבה. וממילא תסתעף מזה פלוגתא גם בהא ד"כחלת אהרן ותרומתו מותר". להרמב"ם הטעם פשוט בזה, כיון דבעינן שיהיה מציאות שיבוא בנדר ונדבה ובאלו אין דין שיבוא בנדר ונדבה. אבל להראב"ד, שאין דוקא נדר ונדבה אך כיון שקדושתן על ידי אדם מתפיס בנדר הוא כנ"ל, והלא גם חלת אהרן ותרומתו נמי קדושתו ע"י אדם, ע"כ הוכרח הראב"ד בזה לומר טעם אחר, מפני שהחלה והתרומה לגבי כהן החולין לגבי ישראל הן.

5והיה נראה לכאורה לאמר, דמחלוקתם מיתלי תלי בחקירת האחרונים במהות גדר הנזירות. הרמב"ם סובר כשיטת מהריב"ל (מובא בתשובת אבני מלואים סי' כב), דנזירות הינה איסור חפצא, וע"כ לדידיה אם יתפיס הנזיר גרוגרות ביין, שאמר הרי אלו כיין, דהוי התפסה דנחשב היין לדבר הנדור. ולכן זאת ודאי, דאם יתפיס בדבר שיהיה כחטאת וכאשם של נזיר דהוי התפסה, משום דנחשב לדבר הנדור, וממילא אף אם אומר כחטאת וכאשם סתם נמי הוה נדר. - אבל הראב"ד יסבור כשיטת המהרי"ט (ח"א ס' נג-נד), וא"כ דוקא כשההתפסה הוא בעצם קדושת הנזירות, כמו הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני, דהוה התפסה, משום דעצם הקדושה הרי הוטל עליו מכח נדרו דהוא קבלתו. אבל אם יתפיס ביין, שוב לא הוי התפסה דה"ל כנדר בנדר האסור, א"כ גם אם יאמר בפירוש דמתפיס בחטאת ואשם של נזיר נמי צריך טעמא אמאי הוי התפסה, כיון דזהו לא בא עליו מצד נדרו, אך מצד חיוב התורה. ולא עוד אלא אף במתפיס בעולה ושלמים של נזיר נמי לא יהא התפסה, ואדרבא דמה שהזכיר של נזיר הוא עוד לגריעותא, דבכ"מ עולה ושלמים הוא דבר הנידר ונידב, אבל בנזיר לפי השיטה הנ"ל הן בכלל חובה. ולכן הוכרח לפרש דלאו מצד נזירות היא, אך הא דנדר ונדבה לאו דוקא ורק "כיון שקדושתן על ידי אדם מתפיס בנדר הוא".

6אבל באמת א"א לומר, גם לשיטת המהר"י בן לב, דחטאת ואשם בנזיר הוא מצד קבלתו והתחייבותו, כאשר יתבאר אצלנו במקומו (לקמן שמעתתא ג פרק א) וכפי מסקנת הגמ' בזבחים (קיז, ב) "דחטאת ואשם דברי הכל חובות נינהו ולא קרבי". וא"כ, שוב עלינו להבין מ"ט של הרמב"ם בזה?

7וכדי לבאר את זאת ובכלל לתפוס את נקודת המרכז של מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בזה נ"ל עפ"י ההקדמה הקצרה הלזו:

8דהנה יש לחקור בהאי כללא, דבעינן שיתפיס בדבר הנדור ולא בדבר האסור, אם מביטים אנחנו בזה על הסיבה או על המסובב. כלומר, דבר שתחילתו יש עליו איסור מצד הנדר, אבל מזה יסתעף אח"כ איסור דממילא אם הוי זאת בכלל דבר הנדור מצד הסבה, או בכלל דבר האסור מצד המסובב.

9ומצאתי הדבר מבואר בתוס' נדרים (יב, א) על הא דאמרינן שם בגמ' "נותר ופיגול דעולה איצטריכא, ס"ד אמינא, כאיסור נותר כאיסור פיגול והוה ליה כמתפיס בדבר האסור ולא מיתסר קמ"ל". וכתבו ע"ז וז"ל "וא"ת מ"מ תפשוט בעיא, כי היכי דאמר הכא, דאע"ג דאיכא למיתלי בדבר האסור דהשתא, אפ"ה תלינן ליה בדבר האסור דמעיקרא, ה"נ דאיכא למיתלי בהיתרא דהשתא תלינן לומר בעיקרא מתפיס? וי"ל דלא דמי, הכא שס"ס מוכיח שלאיסור עצמו קמתכוין, כי תלינן, תלינן בדבר האסור, אבל לעיל, דאיכא למיתלי בהיתר דהשתא ולא בא לאסור עצמו, איכא למימר בהיתר קא מתפיס, א"נ שאני הכא, דדבר האסור דהשתא לא חייל כ"א מכח קדושת דבר הנדור דמעיקרא" עכ"ל.

10והננו רואים כי בקושיתם תפסו, דמביטים בזה על המסובב, דאסור כעת מצד נותר ופיגול דהוא דבר האסור, אבל בתירוצם האחרון הם סוברים, דהעיקר הוא הסיבה, כי ע"כ נהי דשם האיסור של עכשיו הוא נותר או פיגול, אבל זאת גופא הלא התהוה רק מכח הקדושה שהקדיש, וא"כ הסיבה של איסור הוא דבר הנדור. אע"ג, שלפ"ז נחוץ להתבונן ל"ל לאוקמא דוקא בנותר של עולה, הלא גם בכל הקרבנות כן, דלולא ההקדש לא היה השם נותר? ונחוץ לחלק לפ"ז, בין סיבה ישרה ובין סיבה בלתי ישרה. כלומר, דבנותר של עולה, דבהרגע שנעשה נותר עדיין הקדושה לא פקעה, א"כ הנותר הוא מסובב ישר מהקדושה, שהיא דבר הנדור, אבל בשאר הקדשים דהאיסור הקדש נפקע תיכף מהזריקה, אע"ג, שלולא היה הקדש באיזה זמן לא היה באפשר מציאות האיסור נותר, זהו נקרא סיבה בלתי ישרה, כיון דבעת התהוות המסובב לא היתה כבר הסיבה בעולם.

11ועי' בר"ן שם (שם יא, ב ד"ה בעיקרו), שמקשה "אפי' תמצא לומר דבהיתירא קמתפיס וכו' אכתי ליתסר, דהא אסור לטמאים מחמת נדרו? תו אקשי, והא איכא נמי חזה ושוק, שאסור לזרים מחמת נדרו? ולדידי לא קשיא, דאי מחמת נדרו ראוי היה שיהא אסור לכל דהוא הא אקדשיה ואסריה לכו"ע, אלא דלבתר זריקת דמים פקע ליה נדרא, ואיסורא דטמאים ודחזה ושוק לזרים לאו משום נדרא הוא דא"ה היה אסור לכל אלא איסורא הוא דרמי רחמנא עליה". אכן לפ"ז, דמביטים אנחנו בעיקר על הסיבה, וכיון דבכאן ברגע שנפסקה הקדושה יתהוה איסור לטמאים ולזרים, א"כ, הלא ג"כ הקדושה היא סיבה ישרה להאיסור ויחשב לדבר הנדור?

12אך באמת אפשר לומר בזה טעם אחר. כיון דהתפסה מועלת דוקא בנדר אבל לא בשבועה כמבואר בר"ן נדרים (דף יד, א ד"ה הלכך) דטעמא "משום דנדר חל על החפץ שאסר את החפץ עליו בנדר, ולפיכך, כשהוא מתפיס חפץ בחפץ ראוי הוא שיחול, אבל שבועה הוא אוסר עצמו מן החפץ, אבל גוף החפץ אין עליו נדר וקדושה כלל, הלכך אי אמר זה כזה לא אמר כלום". וה"נ, איסור של קדושה הוא כמובן איסור חפצא, אבל איסור של זרים וטמאים הרי לא הוה רק איסור גברא, שרק איסור דבר אחר של הזרות והטומאה גרם לו, ובאיסור גברא הרי לא שייך התפסה כנ"ל.

13ועי' בר"ן נדרים (יד, ב): "הנודר בתורה, כלומר, שנשבע בתורה, דקרי ליה תנא לנשבע נודר" וכו' - אבל הראב"ד ז"ל פירש דכי קתני נודר נודר ממש קאמר, שאומר ככר זה עלי בתורה, ולא אמר כלום לפי שאין זה מתפיס אלא בגוילין אבל אמר במה שכתוב בה, כלומר, ככר זה עלי במה שכתוב בה הר"ז אסור כמתפיס בדבר הנדור, משום דדעתיה אהזכרות והזכרות שבה נדורין הן, שע"י הכתיבה והכנה לשם קדושה הם קדושות וכו' א"נ, דכי אמרינן, דעתיה אהזכרות שבה על כל מה שנתפס בה קאמר דהיינו קרבנות וכלי שרת".

14והתבונן, דגם זאת מיתלי תלי בחקירתנו הנ"ל, דבודאי קדושת ההזכרות היא לא קדושת אדם אך קדושת התורה, ורק דבעינן לזה הכנה של אדם, שהיא סבה להקדושה.

15ומתחלה סובר, דכיון, דהסיבה היא דבר הנדור שייך בזה התפסה, אבל בה"אי נמי" תפס, דמביטים בזה על המסובב, כי ע"כ א"א לומר, דהתפסה הוא בהזכרות והוכרח לומר, דהתפסה היא בקרבנות וכלי שרת, שעצם הקדושה נעשה מכח נדרו.

16ועל חקירה זו, לדעתי, תסוב גם מחלוקת הרמב"ם והראב"ד. דהנה בחטאת ואשם הוא להיפך, דהסיבה היא חיוב התורה על חטאו ואשמו, והמסובב מזה, דצריך להקדיש דזהו דבר הנדור. כי ע"כ שיטת הרמב"ם הוא דמביטים בזה על הסיבה, ומה"ט מתפיס בכחלת אהרן וכתרומתו מותר, משום דגם שם הסיבה לזה הוא חיוב ההפרשה דחייבתו התורה. אע"ג, דהמסובב מזה הוא מאמר פיו, דעי"ז יוקבע השם תרומה ומעשר. והוה קשה לו, א"כ לפ"ז, מ"ט הוי התפסה בחטאת ואשם, כי ע"כ הוכרח לדחוק הטעם, שהנודר בנזיר מביא חטאת. אבל הראב"ד סובר, דהעיקר בזה הוא המסובב וממילא בחטאת ואשם הדברים כפשוטם "כיון שקדושתם ע"י אדם מתפיס בנדר הוא".

17וממילא יובן, דלפ"ז, שפיר אסתעיה ליה הרמב"ם מהא דנודר בנזיר, אע"ג שביארנו, דבנזיר גופא החטאת ואשם באים מצד חובה. אך הרי הדבר בא מצד ממה נפשך, דאם מביטים אנחנו על המסובב הרי בכל החטאות נוכל לכלול בשם דבר הנדור, וכל עיקר טעמא, שאנו צריכים לדחוקי בזה הוא משום דהעיקר הוא הסבה. אך א"כ בנזיר בודאי בכל האופנים שנימא ראשית הסבה לזה הוא נדרו, דנהי דכיון שמקבל עליו את הנזירות הרי הוא חייב כבר מן התורה בכל הפרטים, אבל כיון שהעיקר בנ"ד היא הסבה, וס"ס, לולי קבלתו לא היה מחויב בזה, ושפיר נתן הרמב"ם טעם לשבח מצד נזיר, דשם גם מצד הסיבה וגם מצד המסובב בכלל דבר הנדור יחשב.

18ועי' בתוס' נזיר (כה, א ד"ה רבי) על הא דאמרינן שם היו לו מעות סתומין יפלו לנדבה, וילפינן זאת לפדר"ל מהא דכתיב "לכל נדריהם ולכל נדבותם" התורה אמרה מותר נדר יהא לנדבה. וכתבו ע"ז: "וכל קרבנות נזיר בנדר הם באים ע"י שנדר בנזיר". והוא ג"כ כדברי הרמב"ם הנ"ל.