דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ג' מהות הנזירות בכלל ובפרט א

1שמעתתא ג' מהות הנזירות בכלל ובפרט החקירה ע"ד מהות הנזירות הידועה. - ראיה לכאן ולכאן מרא"ש נדרים (ב, ב) ומר"ן שם (יא, א). - מחלוקת הראשונים באומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר אם חלה עליו הנזירות תיכף או רק חיוב לקבל עליו נזירות. - תירוצה של הגמ' דמשכחת בל תאחר באומר לא אפטר מן העולם וכו' אינו עולה יפה לשיטת המהרי"ט. - קושית האחרונים בנזיר (מז, א) הא נזיר חמור יותר דאית ביה ב' לאוין. - לפי שיטת המהרי"ט תתישב זאת דלדידיה הבל יחל דנדרים והבל יחל דנזירות אינם מגדר אחד. - מחלוקת התנאים בזבחים (קיז, א) אם קרבנות נזירות הם בכלל ישרות או בכלל חובות, אפשר דמחלוקתם הוא במהות הנזירות ויש לדחות.

2ידועה היא החקירה במהות גדר נזירות, שחולקים בזה גדולי עולם האחרונים ז"ל והדברים עתיקים. אולם עי' ברא"ש בנדרים (ב, ב) על הא דאמרינן שם "וליתני כינוי שבועות בתר נדרים? איידי דתנא נדרים, דמתיסר חפצא עליה, תנא נמי חרמים, דמיתסר חפצא עליה, לאפוקי שבועה דקאסר נפשיה מן חפצא". והיה קשה לו, להרא"ש, א"כ, ליתני נזירות בתר נדרים תיכף, ולא להפסיק בחרמים, שהוא דבר אחר לגמרי? שע"כ כתב ע"ז "ונזיר אע"פ שנאסר ביין, אינו נאסר היין עליו, אלא בגופו תלוי הנזירות, שאומר הריני נזיר, וממילא נאסר ביין ובתגלחת ובטומאה". ודבריו ברור מללו כדעת המהרי"ט ז"ל (ח"א סי' נג-נד). ויוטעם מאד לפ"ז סידור התנא, דכלל לנו שלשה גדרים באיסורים: א) איסור חפצא, כנדרים וחרמים. ב) איסור גברא, כשבועות. אבל הצד השוה שבהם, שבשניהם, האדם בעצמו פעל התהוות האיסור. ג) איסור שבגופו, כנזירות, שבזה אע"פ שג"כ האדם קיבל עליו בעצמו, בכ"ז האיסורים הן כבר איסורי תורה המתהוים ממילא מקדושת גופו. אולם עיין בנדרים (יא, א) "סברוה מאי לחולין, לא לחולין ליהוי אלא קרבן. מני מתני', אי ר"מ, לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן" ובר"ן שם שכתב ע"ז "ואע"ג, דאמרינן בשבועת העדות (שבועות לו, א), דכי לית ליה לר"מ, מכלל לאו הן בממונא, באיסורא אית ליה? הא אסקינא התם, דבסוטה ועדות לית ליה, משום דהוו איסורא דאית ביה ממונא ונדרים נמי ממונא אית בהו, דהיינו חפצא דמיתסר עליה". ועי' בהגהות מהר"ב רנשבורג (אות ב) שהוכיח בצדק מזה, דע"כ גם נזיר חשוב איסור שיש בו ממון, מפני שאוסר היין עליו. דהא לעיל (ד, ב) פרכינן על הא דילפינן, דמה נדרים האב מיפר נדרי בתו ובעל מיפר נדרי אשתו, אף נזירות, האב מיפר נזירות בתו, ובעל מיפר נזירות אשתו, ופרכינן "ל"ל היקשא תיתי במה מצינו מנדרים?" והא כללא הוא, דאיסור לא ילפינן מאיסור שיש בו ממון, וע"כ דכמו נדרים חשובים לאיסורים שיש בהם ממון, ה"נ נזירות.

3ומכאן ראיה להדיא דלא כמהרי"ט, דלפ"ד בודאי כמו שבועה חשובה איסור בעלמא, כיון דהאיסור הוא בגברא וממילא הוא אסור בהחפץ, ה"נ בנזירות הרי האיסור הוא בגופו וממילא נאסר היין עליו ככל איסורין שבתורה, וע"כ, דסובר דגם נזירות הוא איסור חפצא שעצם היין נאסר עליו, ושע"כ חשוב לאיסור שיש בו ממון כמו נדרים.

4ובריש נדרים (ג, ב) איתא "בל תאחר דנזירות היכי משכחת לה, כיון דאמר הריני נזיר הוה ליה נזיר, אכל קם ליה בבל יאכל? באומר, לכשארצה אהא נזיר. ואי אמר כשארצה, ליכא בל תאחר? אמר רבא, כגון דאמר לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר, דמן האי שעתא הוה ליה נזיר וכו', דאמרינן דלמא השתא מיית". ועי' בתוס' שם (ד"ה מידי) "הקשה הר"ר יוסף שהלך בארץ הצבי, אמאי לא משכחת בל תאחר בנזירות, דאמר הרי עלי לקבל נזירות אחר שלשים יום, ואי מאחר עובר בבל תאחר? ושמא היינו כשנויא דשנינן, לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר, כלומר, עד שאקבל נזירות. עוי"ל, דאי מאחר לשלם נדרו, א"כ לאו היינו בל תאחר דנזיר כ"א בל תאחר דנדר, שמאחר לנדור נדרו".

5ואמנם כל הראשונים תפסו כנראה תירוץ קמא של התוס'. עיין ברא"ש שם (ד"ה לא אפטר) שכתב "ולא מסתברא שיהא נזיר בלא קבלה, דמשום חשש שמא ימות לא הוי, כאילו קיבל עליו ודאי אם אמר הריני נזיר ל' יום לפני מותי אז היה אסור לשתות יין מיד. ויראה לי שיעמוד בספק נזירות כל ימיו, אבל לא לקי". ובר"ן שם (ד"ה בל) שכתב "מש"ה אף דלישנא לא משמע דאהא נזיר מעתה, מיהו קם ליה בבל תאחר לאלתר". וזהו דלא כתירוצם האחרון של התוספות, שנראה מדבריהם בתירוץ הנ"ל דבכאן חל הנזירות תיכף, דאל"כ גם בכאן לאו היינו בל תאחר דנזירות, כ"א בל תאחר דנדר. ואמנם בתוס' גופא כתבו שם למעלה: "נהי דלא דמי, דהתם אסורה לאכול בתרומה מיד, והכא לא חל נזירות מיד לדוגמא בעלמא מדמינן". שבשביל זה אינו מובן לי תירוצם האחרון כלל, דהרי גם בכאן לא חלה עוד עצם הנזירות, אלא דמחויב לקבל נזירות, ונימא ג"כ, דזהו לאו בל תאחר דנזירות, כ"א בל תאחר דנדר.

6והנה אם נימא, דנזירות הוא איסור חפצא, או איסור גברא, הרי כל קבלה של נזירות הוא כמו קבל ע"י נדר או שבועה, רק בההבדל הזה, דבכאן אינו צריך לפרט שמקבל עליו שלא אוכל ושלא ישתה יין וכו', דכיון שמבטא את השם נזיר הרי הכל בכלל והוי כאילו פרטם; ולפ"ז שפיר קאמר הגמ' דמשכחת לה בל תאחר בנזירות באופן כזה, אף דבכאן לא חלה עוד עצם הנזירות, ורק התחייבות לקבל עליו נזירות, לא איכפת לן, דהא בין כך ובין כך, כל נזירות הוא גדר של קבלה כמו נדר או שבועה, וא"כ לא שייך לשאול ע"ז, הא באופן כזה לאו היינו בל תאחר דנזירות כ"א בל תאחר דנדר, דהא גם בכל מקום מהותה של נזירות היא מהותה של נדר. אבל אם נימא כשיטת המהרי"ט, דנזירות היא מין תואר קדושה והאיסורים חלים עליו ממילא מהתורה, א"כ בנ"ד, שיש רק התחייבות על קבלת נזירות, דבר אין לזה עם עצם הנזירות בכ"מ, והוה רק קבלה בעלמא, ככל נדר או שבועה, ותירוץ הגמ' אינו עולה יפה לשיטת מהרי"ט, דהכול קשה בל תאחר דנזירות היכי משכחת לה, דבאומר לא אפטר מן העולם אין זה בל תאחר דנזירות, כיון דלא חלה עליו עדיין קדושת הנזירות, אלא הוי בל תאחר דנדר, שלא שמר את קבלתו, ונראה לכאורה מכאן דלא כמהרי"ט ז"ל.

7ובנזיר (מז, א) במשנה "כהן גדול ונזיר וכו' היו מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה, רבי אליעזר אומר, יטמא כהן גדול ואל יטמא נזיר, וחכמים אומרים, יטמא נזיר ואל יטמא כהן הדיוט. אמר להם רבי אליעזר יטמא כהן, שאינו מביא קרבן על טומאתו וכו' אמרו לו יטמא נזיר, שאין קדושתו קדושת עולם ואל יטמא כהן שקדושתו קדושת עולם".

8ומקשים האחרונים, אמאי לא אמרינן, דנזיר חמור יותר, משום דאית בהו ב' לאוין, הלאו דעל כל נפש מת לא יבא והלאו דבל יחל?

9ועי' ברש"י יבמות (ה, א) על הא דפרכינן, דליגמר מנזיר, דעשה דוחה ל"ת ועשה שהרי נזיר שנצטרע מותר בתגלחת ופירש הוא ז"ל "בנזיר עשה ול"ת איכא תער לא יעבור על ראשו, קדוש יהיה גדל פרע" וקשה לפי מה שכתבו הראשונים דבנדרים איכא עשה ול"ת, בל יחל - ל"ת וככל היוצא מפיו - עשה, וא"כ, כיון דמקשינן נזירות לנדרים, גם בנזירות איכא העשה, דככל היוצא מפיו יעשה, ולמה הוזקק להעשה דקדוש יהיה, הלא גם מלבד זה יש עשה הנ"ל? ואם כי זאת, כמובן, אינו קשה כ"כ, דרש"י נקיט עשה המפורש בנזירות גופא, משא"כ העשה, דככל היוצא מפיו יעשה דרק מנדרים ילפינן במה מצינו. אך הקושיא הנ"ל תתחזק ביותר על הרמב"ם ז"ל, שכתב בפ"ז מהלכות נזירות (ה, טו) "וכיצד הוא מותר בתגלחת מצוה: נזיר שנצטרע, ונרפא מצרעתו בתוך ימי הנזירות, ה"ז מגלח כל שערו, שהרי תגלחתו מ"ע, שנאמר במצורע וגלח את כל שערו וכו'. - יבא עשה וידחה את ל"ת; והלא נזיר שגלח בימי נזרו עובר על ל"ת ועשה, שנאמר קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו? וכו' מפני שכבר נטמא הנזיר בצרעת וימי חלוטו אין עולין לו - וכו' - ולא נשאר אלא ל"ת, שהוא תער לא יעבור על ראשו, ולפיכך בא העשה של תגלחת הצרעת ודוחה אותו". ולדידיה בודאי קשה, הא תינח בהעשה דקדוש יהיה, דכשכבר נטמא אזלא לה העשה, אבל עדיין נשאר העשה דככל היוצא מפיו יעשה, ואין עשה דוחה ל"ת ועשה, כיון דהרמב"ם איננו סובר הטעם דישנו בשאלה?

10והנ"ל לתרץ זאת עפ"י דברי האבני מלואים בתשובותיו (סימן טו), שהקשה שם על דברי הרשב"א בתשובה (סימן תרטו) שכתב, דהא דנדרים חלין ע"ד מצוה דוקא במצות עשה, אבל על מצות ל"ת דעלמא לא חל, ולכן אם אמר, שבועה שלא אשתה יין וחזר ואמר הריני נזיר ושתה אינו חייב אלא אחת, דהיינו בל יחל דשבועה אבל דנזירות לא.

11והקשה הנ"ל, דהא נזירות נאסרה בשלשה מינין, בתגלחת, טומאה ויין וה"ל כולל, וכה"ג לכו"ע חייל? וע"ז עוד יש ליישב, עפ"י דברי התוס' ביבמות (לב, ב ד"ה אסור) דכל שאינו משם אחד לא הוי כולל. אך עדיין קשה, כיון דאם עבר וגילח או נטמא או שתה יין לוקה משום בל יחל, וה"ל כולהו משם אחד?

12ומתרץ זאת בטוב טעם עפ"י דברי המהרי"ט הנ"ל, דלפ"ז, איסור בל יחל בנזיר אינו בשביל עצם עשה התגלחת, הטומאה או שתיית היין, שהרי לא קיבל עליו האיסורים הללו. אלא כיון, שהתורה גזרה על מי שיש לו תואר נזיר להשמר מכל אלה, וא"כ כשעובר על אחת מהנה הוא עובר על תורת הנזיר שקבל בעצמו עליו ע"י דבריו, ושייך בזה "הלא יחל דברו". וא"כ נמצא לפ"ז, דאע"פ דשוה נזירות לנדר להא דבשניהם יש הבל יחל, אינם בכ"ז מגדר אחד, דבנדרים הבל יחל הוא מצד עצם הפעולה שקבל עליו, למשל, שיהיה קונם עליו ככר זה ואכלו, אבל בנזירות הבל יחל הוא רק דבר מסתעף מגזירת התורה, שגזרה התורה בנזיר שלא יאכל ענבים ושלא ישתה יין וכדומה. ונ"מ מזה, דבמקום, שעל פי סבה ידועה ליכא הבל יאכל והבל ישתה, אז אין כאן גם הבל יחל, וכיון דבכאן לא חל הבל יאכל והבל ישתה מצד דהוה כולל משם אחד, ממילא אין כאן גם הבל יחל.

13וממילא מתורצת גם קושית האחרונים הנ"ל, דאמנם כמו שיש לאו לנזיר שלא יטמא, ה"נ יש לאו לכ"ג. מאי אמרת דבנזיר איכא גם הלאו דבל חל, אך הלא זהו רק מסתעף מהאיסור טומאה שאסרה התורה, וכיון דהאיסור הנ"ל נדחה במקום מת מצוה, הרי הלאו דבל יחל תו ליתא מעיקרו, דכשבטלה הסבה ממילא נתבטל המסובב.

14ושפיר כתב הרמב"ם, דבנזיר ליכא אלא ל"ת, כי אע"פ שיש כאן גם עשה דכל היוצא מפיו יעשה, אך במקום שאנו דנין לענין עשה דוחה ל"ת, העשה הנ"ל אינה באה בחשבון, דכיון, דס"ס, העשה דוחה את הלאו דלא יגלח, תו העשה דכל היוצא מפיו ליכא מעיקרה, דהא באמת לא יצאה מפיו מאומה לאסור בתגלחת, והוא רק דבר מסתעף מהאיסור תורה שאסרה עליו זאת, וכשאין האב ממילא בטלה התולדה.

15ועי' בזבחים (קיז, א): "ת"ר כל נידר ונידב היה קרב בבמה, שאין נידר ונידב אין קרב בבמה; מנחה ונזירות קריבין בבמה, דברי ר"מ. וחכ"א, לא קרבו יחיד אלא עולות ושלמים לבד". ושם (ע"ב) אמרינן: "מ"ט דר"מ, דאמר קרא, לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום, אמר להן משה לישראל, כי עייליתו לארץ, ישרות תקריבו, חובות לא תקריבו, מנחות ונזירות ישרות נינהו. ורבנן, אין מנחה בבמה, נזירות חובות נינהו". ועי' ברש"י שפירש "מנחות ונזירות ישרות נינהו, דאע"ג, דבמלאת נזרו הויין קרבנותיו חובה עליו, מיהו ע"י נדר באו עליו".

16ולכאורה משמע, דחקירת האחרונים היא מחלוקת של תנאים בכאן, דאם נתפוס כשיטת המהרי"ט, הנה בודאי לא רק הקרבנות שמביא חובה עליו, אך כל דיני הנזירות מוטלים עליו בתור חובה שחייבתו התורה, וזהו סברת רבנן "נזירות חובות נינהו", דרק התואר "נזיר" בא עליו בתור נדבה, אבל אידך כבר מחיוב הוא מדאורייתא. אבל, לשיטת שאר האחרונים, דנזירות היא איסור חפצא או איסור גברא, כנדרים או כשבועות, משום דכשאומר הריני נזיר, הרי הוא כאילו מפרט שמקבל עליו את כל הדברים האסורים, וכיון, דגם הקרבנות נכללים בדיני הנזירות הוי, כאילו קיבל עליו גם זאת, וזהו שיטת ר"מ שקאמר "ונזירות ישרות נינהו".

17אולם באמת יש לדחות ולאמר, דשניהם, גם רבנן וגם ר"מ סוברים כשיטת המהרי"ט, ומחלוקתם היא בזאת, אם אנו דנין בכאן על עצם מהות הדבר או על סבתו. כלומר, דאמנם עצם מהות הנזירות הוא בגדר חובה, אבל סבתו הרי באה מצד נדבה, שהתנדב לקבל עליו התואר נזירות, ורבנן סברי, דמביטים אנו על עצם מהות הדבר, ולכן קאמרי "נזירות חובות נינהו". ור"מ סובר, דעלינו לדון מצד הסבה, ולכן לדעתו "נזירות ישרות נינהו". ועי' ברש"י שם ע"ז "דאע"ג, דבמלאת נזרו הוי קרבנותיו חובה עליו, מיהו ע"י נדר בא עליו" והוא כדברינו הנ"ל, דסובר דמביטים על הסבה.

18ואפשר גם לדחות להיפך, דשניהם סוברים, דנזירות היא איסור חפצא או איסור גברא מעין נדר או שבועה, כלומר, שהוא מקבל בעצמו את הפרטים האסורים עליו. והמחלוקת הוא בזה, אם גם הקרבנות נכללים בכלל התחייבות, וממילא הוי בכלל ישרות, או דזהו דבר שבממילא, כלומר, דהוא מקבל רק את הדברים האסורים, והתורה מחייבת את כל מי שקבל הדברים הנ"ל בקרבנות, ולפ"ז נזירות חובות נינהו. ועי' ברש"י (ד"ה נזירות חובה היא) שכתב: "דהוא לא התנדב הקרבנות, אלא אסר עצמו ביין ובתגלחת וממילא נתחייב בקרבנות" והוי כדברינו.

19ונמצא, דאין מזה ראיה לא לכאן ולא לכאן. אולם נ"ל, דלפי מה דאמר שמואל שם מקודם ד"מחלוקת בחטאת ואשם, אבל בעולות ושלמים דברי הכול ישרות נינהו וקרבי". ע"כ דסובר דלא כמהרי"ט, אלא שהוא עצמו מקבל עליו כל ההתחייבות, וממילא גם עולה ושלמים בכלל התחייבותו, והמחלוקת היא רק בחטאת ואשם, דבודאי זהו לא הוי מצד התחייבותו, דהא לא שייך התחייבות בזה, דחטאת ואשם הם מהקרבנות שאינם נידרים ונידבים, וע"כ דזהו חיוב התורה, ורק הסבה להחיוב הזה היא מצד התחייבות. והמחלוקת הוא, אם מביטים אנחנו על עיקר הדבר או על סבתו, דאי כהמהרי"ט, וטעם הדבר דהוי ישרות הוא מצד דמביטים על הסבה, א"כ מה הבדל יש בין חטאת ואשם לעולה ושלמים.

20אולם לפי מה דאסיק אח"כ להיפך, ד"מחלוקת בעולה ושלמים, אבל בחטאת ואשם דברי הכול חובות נינהו ולא קרבי" לפ"ז אפשר לומר, דהמחלוקת היא בעצם הגדר נזירות, אם הוא כהמהרי"ט דהוא תואר קדושה וממילא הוא חייב בכל הדברים והוי בגדר חובה; או כשיטת שאר האחרונים, דכולם מצד קבלתו והוי בגדר ישרות, אבל בחטאת ואשם, דלא שייך בזה התחייבות בעצמו, ע"כ דהוא חיוב התורה ולא קרבו. אבל א"א לומר דשניהם סוברים כשיטת המהרי"ט, והמחלוקת היא אם מביטים על עיקר הדבר או על סבתו, דא"כ גם בחטאת ואשם נמי נימא דקרבו. אמנם אפשר לומר ג"כ, דשניהם סוברים כשיטת שאר האחרונים בגדר הנזירות והמחלוקת היא אם הקרבנות נכלל בכלל ההתחייבות, או דהוא דבר שממילא.