דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ג' מהות הנזירות בכלל ובפרט יב

1בעצם דעת הראב"ן נ"ל עוד - על קושית הראשונים דליתי עשה דסוכה ולדחי ל"ת דנדרים נ"ל עוד תירוץ. - במקום שסבת הל"ת זהו גופא סבת העשה אין אנו זקוקים להגדר דחוי. - ובמקום שהעשה גופא זו היא סבת הל"ת אין שייך בזה הגדר דחוי - וזהו גם כונת הראב"ן בההבדל בין סתם למפרש.

2ובעצם דעת הראב"ן להסיר מעליו קושיות השאג"א נ"ל עוד בזה.

3דהנה על קושיות הראשונים בהא דקונם סוכה שאני עושה דנדרים אסור, דמ"ט לא נימא אתי עשה דסוכה ודחי ל"ת שכבר הבאנו איזה תירוצים לזה נ"ל עוד לחדש.

4דהגדר עשדל"ת, לא יתכן, רק במקום דגם העשה וגם הל"ת לכל אחד מהם יש סבה מיוחדת הגורמת את חיובו, ורק במקרה התנגשו שתי הסבות הסותרות זו לזו יחד; למשל, בציצית, דהסבה להלאו של הכלאים היא השעטנז של צמר ופשתים, והסיבה להחיוב של ציצית היא הארבע כנפות, אלא דבמקרה התנגשו שתי הסבות הללו בבת אחת, דע"ז אנו זקוקים להגדר דאתי עשה ודחי ל"ת, אבל במקום שסבת הל"ת זהו גופא סבת העשה, שם, כמובן אין אנו זקוקים כלל להגדר דאתי עשה ודחי ל"ת, דלאו מצד דחויה הוא, אך אדרבא זהו גופא הסבה להעשה. ובזה תתישב קושית התוס' ביבמות (ג, ב ד"ה ל"ת שיש בו כרת) שכתבו שם: "וא"ת, ואמאי לא ילפינן דלידחי מעשה דיבום, דדחי ל"ת דכרת דאשת אח?" אבל לפ"ז ניחא, דהא שם הסבה של הל"ת, האשת אח, זהו גופא סבת העשה של יבום, וא"כ לא שייך בזה הגדר דחויה, אך זהו עשה ככל העשין שבתורה, דכך גזרה התורה, דסבת הל"ת מביאה בכאן אדרבא לעשה. ורק באחות אשה אנו זקוקים לדחויה, דהא שם כבר הסבות שונות, סבת העשה הוא האשת אח וסבת הל"ת היא האחות אשה; ואולי זהו גופא כונת התוס' שם באמרם, דשאני אשת אח דמצותן בכך.

5וכן אני אומר להיפך, דבמקום שהעשה גופא זהו סבת הל"ת לא שייך לומר כלל אתי עשה ודחי ל"ת, דהאיך ידחה, דאדרבא הלא הא העשה היא הגורמת להתהוות הל"ת.

6וציור כזה הלא יש לנו בקונם סוכה שאני עושה, אחרי דכונתו בודאי לאסור את המצוה, ואחרי דהתורה אמרה לא יחל דברו הרי קיום המצוה גופא זהו הסבה להל"ת, לא שייך למימר בזה אתי עשה ודחי ל"ת.

7אבל לענין נזיר מצורע שפיר אמרינן, דאתי עשה ודחי ל"ת. אחרי שביארנו דפרטי הנזירות אינם נאסרים עליו מצד קבלתו אך מצד דיני התורה, הרי שוב נכנס זאת בהגדר דאתי עשה ודחי ל"ת, דהא איננו אסור בגלוח מצד שהוא מצורע, אך מצד שהוא נזיר וא"כ יש לכל אחד, גם להל"ת וגם להעשה, סבה מיוחדת, להל"ת מצד שהוא נזיר ולהעשה מצד שהוא מצורע.

8וזהו גם כונת הראב"ן, בההבדל שבין נזירות בקידושא ואבדלתא לבין קונם סוכה שאני עושה, דזהו ההבדל בין סתמא למפרש; דבנדרים ושבועה נקרא תמיד מפרש, אף באומר סתם שבועה שלא אוכל, מצד אחרי דתפסינן, דכונתו לאסור את המצה של כל השנה ואף פסח בכלל, וא"כ הלא אסר את קיום המצוה גופא, אבל בנזיר, אף אם היתה כונתו לאסור אף היין של קידוש ואבדלתא, אבל הלא ס"ס אין נאסר זאת אלא מצד קבלתו, דבנזירות כאמור אין קבלה על הפרטים, אך מצד איסורי תורה, הרי שוב שייך אתי עשה ודחי ל"ת, דלכל אחד סבה מיוחדת, העשה היא מצד היום של שבת ויו"ט והל"ת מצד הנזירות.

9זולת אם יאמר מפורש, הריני נזיר מיין מצוה, דאז כמובן לא יכנס זאת כלל בגדר נזירות אך בגדר ידות נדרים. וקושיתו מכולל, מובן מאליו, דלפ"ז לא שייך כלל, כמו בכ"מ בעשה דחי ל"ת, דאין נ"מ לן כלל אם הל"ת כולל יותר מהעשה, והראי' מכלאים בציצית גופא, דהל"ת כולל גם נשים, בעוד שהעשה איננה רק באנשים, ובכ"ז דוחה העשה את הל"ת.