דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ג' מהות הנזירות בכלל ובפרט יג

1תוס' נזיר (סב, ב) בההבדל שבין נדרים לנזירות בעבד. - ולכאורה דברי התוס' הללו קשים מאוד. - אי אפשר להצדיק דבריהם רק אם נתפוס, דשיטתם היא, דנזירות הוי איסור גברא. - גם להשיטה העיקרית דנזירות היא תואר קדושה ניחא ג"כ. - משום דבנדרים ושבועות סבת האיסור היא רשותו, לא כן בנזירות דהוא דין דממילא. - לפ"ז יצא דבר חדש, דבעבד כיון דלא שייך בו קבלה אינו בבל יחל על נזירותו. - מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בפ"ב מהל' נזירות (הלכה י"ח). - מחלוקתם היא במהות הכפיה בעבד אם הוא בגדר ביטול או בגדר עכוב. - הדבר מבואר בירושלמי. - מדברי הירושלמי נראה, דהא דאמר ר"מ לא ישתה הוא מדאורייתא ולא כהבבלי.

2בנזיר (סב, ב) בתוס' ד"ה יצא להרע לאחרים כתבו: "ולכך לנדרים אפילו בלא מחאת הרב לא חל הנדר כו', אבל נזירות אין להקישן לנדרים. ופי' הרב יצחק משום דאמרינן בפ"ק (לעיל ג, ב) דנזירות חל ואפי' על דבר שאין הרשות בידו, כגון דאמר שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר, כדדרשינן, לאסור יין מצוה כיין הרשות, אלמא הנזירות חל על דבר שאין הרשות בידו ולכך יחול נמי נזירות העבד, כל זמן שלא ימחה האדון". ולכאורה, דברי התוס' הללו קשים מאד, דאי משום הא הרי אדרבא נדרים עוד עדיפא מנזירות, דאילו בנזירות כחה יפה רק לעקור את השבועה שקיבל, אבל לא מ"ע שהתורה חייבתו, ונדרים הרי חיילא אף לבטל מ"ע, כדתנן (נדרים טז, ב): "קונם סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל" וכ"ש על שבועה?

3ולהצדיק את הדברים א"א, זולת אם נתפוס דשיטתם הוא, דנזירות הוא איסור גברא, כפי שנראה גם לכאורה דעת המפרש בפירושו, על הא דפרכינן מושבע ועומד מהר סיני, כנ"ל, שלפ"ז צדקו איפוא במשפטם דנזירות עדיפא מנדרים לענין זה; דאם כי נדרים חלים ע"ד מצוה, לא מיקרי זאת דחלים גם על דבר שאין הרשות בידו, דהלא המצוה היא רק בגברא וחלות הנדר הוא בחפצא, דבזה הרשות בידו. למשל, כשאמר, קונם סוכה שאני עושה, אם כי הוא מחויב לישב בסוכה, אבל הלא ע"ז לא חל הנדר אך על הסוכה, דהיא איננה מחויבת; אבל בנזיר דהוא רק איסור גברא, לשיטתם, וא"כ כשנשבע לשתות ונעשה עליו חיוב לקיים זאת ואח"כ כשמקבל עליו נזירות, נמצא דחלה הנזירות על דבר שאין הרשות בידו. ולכך יש סברא יותר לאמר, דנזירות תחול אף על העבד, אם כי גופו משועבד לאדונו, ולא כן בנדרים, דלא משכחת לה ציור שכזה.

4אכן גם להשיטה העיקרית, דנזירות הוא תואר קדושה, ניחא ג"כ מה דמחלקים בכאן בין נזירות לנדר, מצד אחר. עפ"י מה דהסברנו במקום אחר בטעמא של דבר, דבנזירות לא שייך הגדר שליחות, אם כי נדרים איתא ע"י שליח. משום דנדרים ושבועה דהוא בגדר קבלה, א"כ הסבה של האיסור הרי הוא רשותו, כלומר, הכח שיש לו לעשות בגופו כחפצו, וזה הכח הוא מוסר לשליח, משא"כ גזירות, דהיא בגדר דין דממילא ולא שייך בזה מסירת כח.

5וזה ההבדל איתא גם בנידון זה, דבנדרים אחרי דסבתו הוא הרשות ממילא לא שייך זאת בעבד, דאין הרשות בידו, אבל בנזירות, דהוא דין דממילא ואחרי שישנו בכל הדינים כאשה, ממילא נאסר גם הוא, אם כי יסתעף מזה רעה לאדונו.

6וזהו הפירוש בגמרא לעיל (סא, א): "ואמרת אליהם לרבות את העבדים. ל"ל קרא, האמרת כל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה? אמר רבא, שאני הכא דאמר קרא, לאסור איסר על נפשו, במי שנפשו קנויה לו יצא עבד, שאין נפשו קנויה לו, הואיל ואין נפשו קנויה לו, אימא גבי נזיר נמי לא, קמ"ל". כלומר, דזהו גופו קמ"ל, דלא דמי בזה נזירות לנדרים, דאם כי כולם נכללים בהדברים "לאסור איסר על נפשו", אינם שוים במהותם; דבנדרים ושובעה ה"על נפשו" הוא סבה אל ה"לאסור איסר", ובעבד כיון שהסבה איננה ממילא בטל המסובב, לא כן בנזירות, דה"על נפשו" הוא מסובב, ודין דממילא דנעשה מדבריו וזאת גם בעבד יתכן.

7אבל לפ"ז יצא לנו דבר חדש, לפי דרכנו לעיל, שהבל יחל בנזירות הוא רק מצד דיש בה גם גדר קבלה מעין נדר, ממילא בעבד, אע"פ שישנו בכלל נזירות כישראל, אינו שוה בכל, דבישראל כישעבור על איזה מהפרטים ישנו גם בהלאו דבל יחל, אבל בעבד, כיון דלא שייך בו גדר קבלה, איננו בבל יחל.

8ועי' ברמב"ם פ"ב מהל' נזירות (הלכה יח): "נדר העבד שאר נדרים, שיש בהן עינוי נפש או שמעכבין את המלאכה או שהעריך רבו צריך לכופו, מפני שאין נפשו קנויה לו ולא יחול עליו נדר. למה הדבר דומה לאוסר פירות אחרים עליהם וכו'. נדר עבדו בנזירות ואמר לו מופר לך יצא לחירות וחייב להשלים נזירותו, שהעבד כופין אותו ואין מפירין לו ואם הפר יצא לחירות". ובראב"ד שם "א"א, כל זו הפסקא אינה כלום, וטעות הוא שטעה בלשון המשנה וכך הוא לשון המשנה העיקרי וכו' והפר לעבדו, לאו דוקא לשון הפרה אלא אפילו כפאו ואמר לו שתה, אם לא שתה ויצא לחירות משלים. וי"ל, דוקא כשהפר ולא כפה, מפני שאין הפרה לגבי עבד כלום, אבל אם כפאו, אע"פ שלא שתה כשיצא לחירות אינו משלים שכבר בטלו. ולא נהיר, אלא אפילו בשכפאו משלים, לפי שהוא כמי שאמר הריני נזיר לכשאצא לחירות שחלה עליו נזירות כשיצא".

9ונראה, דמחלוקתם הוא במהות הכפיה בעבד, אם הוא בגדר ביטול או רק בגדר עיכוב. דלשיטת הרמב"ם הוא בגדר ביטול, מעין הפרה, ולכן כשכופה אינו משלים אף כשיצא לחירות, משום דהנזירות כבר נתבטל לגמרי. אבל לשיטת הראב"ד הוא רק מצד עיכוב, שמעכבו להוציא את חלות הנזירות מכח אל הפועל, וממילא כשיצא לחירות כל דיני הנזירות עליו.

10והנה אם נפרש, דהיא מצד גדר ביטול לא יתכן זאת רק כשיש כפיה בפועל, אבל אם נפרש דהיא מצד עיכוב, ע"כ כפיה לאו דוקא, אך להיפך, דרצונו של האדון הוא סבה לחלות הנזירות, דאלת"ה לא תועיל גם הכפיה, כי איך יכול לכפותו לעבור על איסור, אחרי דאין בזה גדר ביטול והפרה. ונ"מ, כשלא יהיה לא הא ולא הא, כלומר, כשלא יהיה לא כפיה ולא הסכמה מהו דינו. ולכאורה, הדבר מפורש שם (נזיר סב, ב) דאמרינן: "עבר מכנגד פניו ר"מ אומר אל ישתה ור' יוסי אומר ישתה" ומוקמינן דפלוגתיהו בהא "מאן דאמר ישתה סוף סוף מיהדר הדר ואתי גביה, לישתי חמריה, כי היכי דלא ליכחוש, ולמאן דאמר לא ישתה סבר ליהוי ליה צעריה, כי היכי דליהדר גביה". והא הכא אין בזה כפיה מפורשת, ובכ"ז כיון דעבר מכנגד פניו ואין בזה הבעת רצונו, ס"ל לרבי יוסי דישתה, ואף לר"מ הוא רק מדרבנן, כי היכי דליהדר גביה, וש"מ מזה כהצד השני. - וליכא למימר דמיירי שעבר מכנגד פניו אחרי שכפה אותו האדון, דא"כ איך אמרינן שם מקודם "לימא בדשמואל קמפלגי, דאמר שמואל המפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ גט שיחרור, ר"מ אית ליה דשמואל ר' יוסי לית ליה דשמואל", ולשיטת הרמב"ם הלא אמרנו, דכשכפאו אינו משלים אף כשיצא לחירות, א"כ אף אם א"צ גט שיחרור מדוע לא ישתה?

11ויש לדחוק ולאמר להצד הראשון, דתקנת רבנן עושה זאת ככפיה. אולם עדיין יקשה א"כ למ"ד לא ישתה ל"ל לאמר מצד תקנה, "להוי ליה צעריה כי היכי דליהדר גביה", הלא מדינא הוא אחרי דחלה עליו הנזירות? וי"ל דנ"מ שלא יועיל גם היתר חכם, אחרי דאסור עליו השתיה מצד קנס כמו שפי' המפרש (ד"ה לא דכו"ע) "דקנסינן ליה לעבדיה, דליהוי ליה צערא דליהדר גבי דרביה, דאי קאי ליה גביה כפי ליה למשתא חמרא".

12אמנם אח"כ מצאתי הדבר מבואר בירושלמי (פ"ט סוף ה"א), דגרסינן שם: "כפאו רבו לדבר אחד, מהו שיכוף אותו לכל הדברים, באנו למחלוקת ר"מ ור' יוסי. עבר מכנגד פניו ר"מ אומר לא ישתה ר' יוסי אומר ישתה, ושאליה, מה אנן קיימין, אם באומר בין בפני בין שלא בפני שתה אוף ר"מ מודה, אם באומר, בפני שתה שלא בפני אל ישתה, אוף ר' יוסי מודה, אלא כן אנן קיימין באומר שתה, ר"מ אומר, כאומר בפני שתה ושלא בפני אל תשתה, ור' יוסי אומר, כאומר בין בפני בין שלא בפני שתה". והננו רואים מזאת, דדעת הירושלמי הוא, דדוקא כשאמר לו שתה אבל בלא כן, כו"ע מודי דלא ישתה, כהצד הראשון שבחקירתנו, דבעינן דוקא כפיה; ואולי בזה גופא מחלוקתם, כלומר, דשניהם סוברים כשאמר סתם "שתה" כוונתו בעיקר כשיהיה בפניו, ועל שלא בפניו אין כאן לא כפיה ולא הסכמה ופליגי בחקירתנו הקודמות.

13וגם זאת נראה מדברי הירושלמי, דהא דאמר ר"מ לא ישתה הוא מדאורייתא. ולא כנראה מהבבלי לפי פירוש המפרש והתוס' דהוא רק מדרבנן.