דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ג' מהות הנזירות בכלל ובפרט יד

1קושית השאגת אריה (סי' ס) על סוגית הגמ' בנזיר (מד, א). - הוא תמך ביחוד את קושיתו לפי שיטת המפרש, אבל באמת גם לשיטת התוס' קשה. - תירוץ היד שאול לקושית האחרונים על דברי הרשב"א בתשובה (סי' תרטו) ולדעתו איסור יין בנזיר הוא איסור חפצא ושאר האיסורים המה איסור גברא. - בזה מתורצת גם קושית השאג"א הנ"ל.

2נזיר (דף מד, א) במשנה: "חומר.. ביוצא מן הגפן מבטומאה ובתגלחת, שהיוצא מן הגפן לא הותר מכללו וטומאה ותגלחת הותרו מכללן בתגלחת מצוה ובמת מצוה". ובגמ' שם: "וטומאה לא הותרה מכללה, ק"ו מיין, ומה יין שאינו סותר לא הותר מכללו טומאה שסותרת אינו דין שלא תותר מכללה? ת"ל לאביו ולאמו לא יטמא, לאביו ולאמו לא יטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה. ויין יותר מכללו ק"ו מטומאה וכו'? אמר קרא, מיין ושכר יזיר, לאסור יין מצוה כיין רשות".

3ועי' בשאגת אריה (סימן ט ד"ה ועוד מאי קאמר), שהרבה לתמוה עוד ע"ז, הא כל עיקר מלתא דביין לא הותר מכללו הלא לא משכחת לה רק בשבועה, דאמר שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר; ובכה"ג הלא לא מצינו בטומאה ותגלחת שהותרו מכללן, ודלמא גם כשישבע לטמאות ולגלוח ואמר אח"כ, הריני נזיר, דתיחול נזירות עליו בכל הפרטים. כי כמובן לא נוכל למילף שבועה, שהוא איסור הבא ע"י עצמו וישנה בשאלה, ממצות טומאה למת מצוה וגילוח על מצורע, ולפ"ז הרי יתכן, דכל דיני הנזירות שוים, דבכולם הותרו מכללן נגד מ"ע מן התורה, ולא הותרו מכללן נגד איסור הבא ע"י עצמו כשבועה; וא"כ כל הסוגיא שם מוקשית מראשה לסופה, דמה שייך "חומר" ו"קל" בדבר שהם ענינים נפרדים לגמרי? וביחוד הקושיות שפרכי' שם אח"כ בגמרא: ויין יסתור את הכל, או יסתור שלשים יום, ק"ו מטומאה ותגלחת, שהותרו מכללם וסותרים, יין שלא הותר מכללו וכו'? ותגלחת לא תסתור כלל, ק"ו מיין, שלא הותר מכללו וכו'? ויין יותר מכללו ק"ו מטומאה דסותרות והותרה מכללה? כל הקושיות האלה הרי לא יתכנו כלל, דהרי הא דטומאה ותגלחת הותרו מכללם ויין לא הותר, הוא לאו מצד דיין חמור טפי, אך מצד ההבדל של הדבר הניתר, ההבדל בין מצוה מה"ת ובין איסור הבא ע"י עצמו כנ"ל?

4והנה השאג"א תומך ביחוד את קושיתו לפי שיטת המפרש והראב"ן, דביין גופא הותר בקידוש והבדלה, אם כי בשבועה שאשתה אסור. וא"כ הלא חזינן, דביין גופא יש הבדל בין מצוה מה"ת ובין איסור הבא ע"י עצמו, אבל לשיטת התוס' שם דקידוש על היין לאו מה"ת, אפשר דאין לחלק בין איסור הבא מאליו לאיסור הבא ע"י עצמו, וכיון דגלי רחמנא גבי טומאה ותגלחת, דהותרו לגבי מת מצוה ותגלחת מצורע, ה"ה דהותרו נמי לגבי שבועה.

5אבל באמת גם לפי שיטת התוס' א"א לומר כך, דהא ביבמות (ה, א) אמרינן, דכל טעמא דתגלחת מותר בנזיר מצורע, ולא אמרינן, לא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה, משום דנזירות ישנה בשאלה. א"כ, כמובן, זהו לא שייך רק במקום, דהמ"ע שבשבילה נדחות הל"ת ועשה איננה בשאלה, אבל מצד שבועה שנשבע קודם בודאי לא תהיינה נדחות הל"ת ועשה של נזיר, דהרי השבועה גופא ישנה בשאלה, והדרא קושיא לדוכתה?

6והנ"ל בזה עפ"י מה דראיתי בס' יד שאול (ידות נדרים להרי"ש נטנזון ס' רטו, ה יד שאול אות ו), שמתרץ את קושית האחרונים על הא דכתב הרשב"א בתשובה (ס' תרטו), דכשנשבע שלא ישתה יין, דלא תחול עליו אח"כ איסור נזירות ע"ז, דאמאי לא אמרינן בזה כולל, מגו דחל לגבי תגלחת וטומאה תחול נמי לגבי איסור יין? ומתרץ ע"ז, משום דאיסור יין הוא איסור חפצא, ואיסור תגלחת וטומאה הוי איסור גברא, ולא שייך כולל במקום דהאיסורים הם מצד גדרים שונים.

7ואמנם כן, להסוברים דנזירות הוא מצד קבלה ולא מצד תואר קדושת הגוף, ע"כ הוא כך, דאף אם נימא דלגבי יין קבל עליו איסור חפצא, אך איסור טומאה ותגלחת, הלא הם רק איסורי פעולה, לא נחשבים רק לאיסורי גברא. ולפ"ז יש לנו חומר לישב את כל קושיות השאג"א בחדא מחתא, דאמנם כך, ברור היה להם, דאם כי ביין לא הותר מכללו, וכשנשבע לשתות וחזר ואמר הריני נזיר, דחיילא עליה נזירות, משום דבכ"מ איסור חפצא חל על איסור גברא, ויין הרי הוא איסור חפצא, כנ"ל. אבל טומאה ותגלחת הותרו מכללם, לא רק לענין המצות המפורשות בתורה, אך גם לענין איסור הבא ע"י עצמו, דאם ישבע מקודם לטמאות ולגלח, תו אין בכחה של הנזירות לאסור זאת, דאין איסור גברא חל על שבועה לבטלו כידוע.