דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ג' מהות הנזירות בכלל ובפרט טו

1בזה יש חומר לישב את הקושיא הנודעה על שיטת הראשונים בנדרים (טז, ב). - לפ"ז יצא לנו מלתא חדתא, דהא דאמרינן ביבמות (ה, א) דישנן בשאלה לאו מצד דחויה הוא, אך מטעם היתר. - גם הלשון הותר מכללו מורה ע"ז. -- וביותר יש להטעים זאת עפ"י דברי האבנ"מ בתשובותיו (סי' כב).

2ובזה יש לנו חומר לישב את הקושיא הנודעה על שיטת הראשונים בנדרים (טז, ב), דלהכי לא אמרינן בקונם סוכה שאני עושה וכדומה, דיבוא עשה ולידחי ל"ת? משום דבנדרים הוי עשה ול"ת, מהא דיבמות (ה, א), דנזיר מצורע מותר לגלח, אע"ג דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, משום דישנו בשאלה, וה"נ בנדרים דישנן בשאלה לידחו?

3דלפ"ד הנ"ל הרי יצא לנו מלתא חדתא, דהא דישנן בשאלה לאו מצד דחויה הוא, שהרי אף כשנשבע לגלח או לטמאות נמי מותר, ושם הרי בודאי לא שייך לומר הגדר דחויה. וגם הלשון "הותר מכללו" מורה ג"כ, דלאו מצד דחויה הוא, אלא כדאמרן, דעצם הנזירות לא חיילו מתחילה לבטל את המצוה, ז"ש "חומר ביוצא מן הגפן מבטומאה ותגלחת, שהיוצא מן הגפן לא הותר מכללו, וטומאה ותגלחת הותרו מכללן", כלומר, שביוצא מן הגפן איתא נזירות וחיילא על שבועה, ובטומאה ותגלחת אינו חיילא הנזירות מעיקרה על ביטול מצוה, דאי משום דחויה הוא הרי לא שייך בזה למימר "חומר", דלאו משום הקולא של האיסור טומאה ותגלחת היא, אך משום חומר המצוה ששייך בה הגדר דחויה.

4ולפ"ז הא דקאמר ביבמות (שם) "אלא מנזיר מ"ט לא גמרינן, דאיכא למיפרך שכן ישנו בשאלה" הפי' דרק בל"ת באיסור הבא מאליו אנו זקוקים לדחויה, אבל נזירות דהוא איסור הבא מעצמו, אין אנו צריכים כלל לדחויה, דמתחלה לא חיילא לבטל את המצוה.

5ועי' בשבועות (כד, ב) "כי קתני, איסור הבא מאליו, איסור הבא מעצמו לא קתני וכו', אבע"א, כי קתני מידי דלית ליה שאלה שבועה דאית לה שאלה לא קתני". דהא בהא תליא, שיען דהיא איסור הבא מעצמו, לכן מועלת שאלה. וביותר יש להטעים זאת עפ"י דברי האבני מלואים בתשו' (סי' כב), דהא דתפסינן, דנזיר הוי איסור שישנו בשאלה לאו מלתא דפסיקא הוא, דעי' בתוס' נזיר (מא, ב ד"ה ואי) שכתבו דסוגיות חלוקות בזה, אם נזיר הוי איסור השוה בכל. והסבר הדברים משום דזאת מתלי תלי בהחקירה במהות הנזירות, דאם הוא מצד קבלה הוי איסור השוה בכל, כיון דהכל נודרים בנזיר, אחד אנשים ואחד נשים, אבל אם היא מצד תואר קדושה, נחשב זאת לאיסור שאינו שוה בכל, כיון דהתורה לא הטילה את האיסורים רק על מי שיש לו התואר הזה; ולהיפך אם הוי מצד קבלה הרי עצם האיסור ישנו בשאלה, אבל אם הוא מצד תואר קדושה, הרי עצם האיסור ליתא בשאלה, והשאלה היא רק בסיבת האיסור, אבל לא בעצם האיסור, והגמ' דתפסה בכאן, דהאיסור טומאה בנזיר ישנו בשאלה, ע"כ דסוברת דהוא מצד קבלה. וז"ש, דאיכא למיפרך, שכן ישנו בשאלה, כלומר, דכל איסורי נזיר מצד קבלה היא, וא"כ האיסור טומאה ותגלחת הוא רק איסורי גברא, ואינן חלין לבטל דבר מצוה כלל. וממילא מובן, דלפ"ז מסולקת הקושיא על הראשונים מעיקרה, דבנדרים, כיון דודאי חיילא ע"ד מצוה, משום דהוי איסור חפצא, תו הוה הדין כבכ"מ, דאין עשה דוחה ל"ת ועשה.