דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ג' מהות הנזירות בכלל ובפרט יח

1מנזיר (ח, א) רואים אנו דכשנחית לנזירות אמרינן ספיקא לחומרא, אבל בנדרים (דף סא, א) מבואר להדיא דגם כשנחית לנדר אמרינן דלא מעייל נפשיה לספיקא. - מהו ההבדל בזה בין נזירות לנדר. - והנ"ל בזה בהקדם דברי התוס' בב"מ (ב, א). - הסבר הדברים הוא ההבדל בין כלל המצורף מפרטים ובין ככל שהפרטים מסתעפים ממנו. - וזהו ההבדל ג"כ בין נדרים לנזירות. - בזה יש לישב גם קושית המחנ"א מדוע בנזירות אמרינן מקצת היום ככולו ובנדרים לא אמרינן כן. - ביאור דברי הרמב"ם בפ"ד מהל' נזירות (הלכה ט').

2גמ' נזיר (ח, א): "רואין את הקופה כאילו מלאה חרדל ונזיר כל ימיו, ואמאי ולחזיה כאילו מלאה קשואין ודלועין ותיהוי ליה תקנתא? אמר חזקיה במחלוקת שנויה ור"ש היא דאמר, אדם מכניס את עצמו לדבר שספיקו חמור מודאי וכו' ר' יוחנן אמר, אפילו תימא ר' יהודה, התם לא נחית ליה לנזירות, הכא נחית ליה לנזירות במאי לסלוקיה מיניה".

3ועי' במשנה למלך ברמב"ם פ"ג מהל' נזירות (הלכה ה) שמסביר בסברא זו גם דברי התוס' שם (ז, א ד"ה ואמאי), שכתבו על הא דאמרינן שם: "אמר, הריני נזיר אחת גדולה וכו', אפילו מכאן ועד סוף העולם נזיר ל' יום". משום כדאמרינן שם בגמרא, דה"ק: "אריכא לי הדא מלתא, כמכאן ועד סוף העולם". דהטעם דאזלינן לקולא - כתבו שם התוס' הנ"ל - משום "דהכי משתמע טפי, דאם הוא ר"ל מכאן ועד סוף העולם, היה לו להזכיר מנין סוף העולם, דיודע הוא שפיר דהעולם יש בו ת"ק שנה מהלך והיה לו לאמר, ת"ק שנים ולפיכך אזלינן לקולא". ומשמע מדבריהם, "שאם הנודר אומר שאיני יודע, שהעולם יש בו מהלך ת"ק שנה, דאזדא ליה הכרח התוס' יהיה נזיר כל ימיו. אע"ג דקי"ל ספק נזירות להקל" (טהרות פ"ד מי"ב נדרים יח, ב). דהטעם הוא ג"כ כנ"ל, דכיון דנחית לנזירות, דהא איך שנימא, עכ"פ הוי נזיר ל' יום, ע"כ, אי לאו סברת התוס', היה נזיר כל ימיו, דכיון דנחית לנזירות במאי לסלקוה מיניה".

4והנה נחוץ להתבונן, הא הטעם דספק נזירות להקל, הוא משום דלא מעייל איניש נפשיה לספיקא; ומ"ש מנדרים, דגם כשנחית לנדר אמרינן דלא מעייל אינש נפשיה לספיקא, כמבואר בנדרים (סא, א), דמפרשינן מחלוקת המשנה (ס, א), באומר קונם יין שאיני טועם עד לפני הפסח, דר' מאיר אומר, אסור עד שיגיע, ור' יוסי אומר, אסור עד שיצא, דפליגי אי מעייל איניש נפשיה לספיקא או לא?

5ולכאורה אפשר לומר, דנזיר שאני משום דהא טרם שהביא קרבן תגלחת, אף ששלמו ימי נזירותו כל דקדוק נזירות עליו, כמבואר בנזיר (יד, ב) וברמב"ם פ"ד מהל' נזירות (הלכה יב), ומספיקא הרי אי אפשר להביא קרבנותיו.

6אבל ע"ז כבר העיר המשנה למלך (שם), דהא אף אם נתפוס לחומרא, ונימא דהוי נזיר עולם, אבל הלא גם נזיר עולם דינו שמגלח כל י"ב חודש, או כל ל' אליבא דרש"י (נזיר ד, א ד"ה הריני נזיר עולם), ומביא קרבנותיו, וא"כ הדרא קושיא לדוכתה, דנימא רואין את הקופה כאילו מלאה קשואין, ובסוף י"ב חודש יגלח ויביא קרבנותיו, ושוב לא יהא נחית לנזירות מספק?

7וביותר נחוץ להבין דברי הרמב"ם בפ"ד מהל' נזירות (הלכה יא), שכתב: "האומר הריני נזיר ביום שבן דוד בא בו, אם בחול נדר, ה"ז אסור לעולם, ואם בשבת או ביו"ט נדר, אותה שבת או אותו יו"ט מותר, מכאן ואילך אסור לעולם, שהדבר ספק אם יבא בשבת או ביו"ט או לא יבוא, והואיל והוא ספק ביום שנדר לא חלה עליו נזירות, שספק נזירות להקל, מכאן ואילך חלה עליו נזירות, ושבת הבאה שהיא ספק, אינה מפקעת נזירות שחלה עליו".

8ומשמע, דאם היה הדבר ודאי, שבשבת ויו"ט לא יבוא, אז היה הדין, דגם בשבת הבאה היה מותר, וכמובן, גם בלי גלוח והקרבת קרבנות, ורק משום דהפסק אינו מפקיע, ונחוץ להתבונן מ"ש מנדרים כנ"ל?

9והנ"ל בזה בהקדם דברי התוס' בב"מ (ב, א ד"ה וזה נוטל רביע) שכתבו: "וא"ת, ונימא דאין ספק מוציא מידי ודאי, דהאומר כולה שלי יש לו בודאי חציה, והאומר חציה שלי ספק אם יש לו בה כלום, כדאמרינן בפ' החולץ (יבמות לח, א), ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא, ספק אמר, אנא בר מתנא אנא ואית לי פלגא, ויבם אמר, אם ברא דידי ולית לך ולא מידי, ה"ל יבם - ודאי, וספק - ספק, ואין ספק מוציא מידי ודאי? וי"ל, דהתם יבם, שהוא בנו של סבא, הוי ודאי יורשו, ולא יוציא הספק מספק ממונו, אבל הכא אין סברא מה שהוא ודאי בחציו שיועיל לו לחציו השני". והסבר הדברים הוא ההבדל, בין כלל המצורף מפרטים, ובין כלל, שהפרטים מסתעפים ממנו ומגבילים אותו; למשל, "שנים אוחזים בטלית, זה אומר כולה שלי, וזה אומר חציה שלי" (בבא מציעא ב, א) זהו כלל המצורף מפרטים, דהדין הוא דמה שהגביה הוא קונה, ולכן כשהגביה חצי' הנה רק חצי' שלו הוא, וכשמגביה כולה הוא קונה כולה, משום דבכולה יש שני חצאים. וא"כ הרי אנו באים בזה מן הפרטים אל הכלל, דיען שהוא קונה כל החלקים של הטלית, ממילא נעשה כל הטלית שלו; אבל בירושה, למשל, הוא להיפך, דהדין הוא בירושה, דאם הוא יורש אחד הוא לוקח את כל הירושה, ואם שנים הם לוקח כל אחד חציו, דשם, כמובן, לא נימא דהירושה מתחלת מחלקים ומהחלקים נעשה הצטרפות להכל, אך להיפך, דהירושה מתהוה תיכף בכל הנשאר ממורישו, אלא דכשיש עוד יורש, דגם הוא יש לו ירושה בכל, ממילא מתמעט ומתגבל זכות כל אחד רק בחצי, נמצא דשם לא נעשה הכלל מהפרטים, אך להיפך, שהפרטים באים למעט את הכלל.

10וזהו הסברו של התוס', דרק בירושה שייך לומר הגדר דאין ספק מוציא ודאי, דכיון דהכלל הוא ודאי והפרט הוא ספק, הרי מספק אי אתה יכול למעט את הכלל ונשאר בתקפו; אבל במציאה, דהכלל מתהוה מהפרטים, הרי כיון דיש ספק בהפרטים, כלומר, אם הגביה כולה או חציה, הרי גם הכלל הוא ספק, שוב אי אתה יכול לומר, אין ספק מוציא מידי ודאי, דאין כלל ודאי בזה.

11ומעין הבדל כזה הוא, לדעתי, ג"כ בין נדרים לנזירות, דאם גם ידור נדר לאסור על עצמו כל הדברים האסורים בנזיר, היינו טומאה ותגלחת וכל היוצא מן הגפן, לא יהיה שוה בגדרו לנזירות; דבנזירות הפרטים מסתעפים מהכלל, היינו דנזירות הוא שם תואר כללי, וממנו יסתעפו כל הפרטים הנאסרים עליו, משא"כ בנדרים הוא אדרבא, דהאיסור נעשה על כל פרט ביחוד, אך אנחנו עושים מכל הפרטים צירוף כללי.

12וזהו ההבדל ג"כ בזמן, דכשאוסר הוא עליו דבר בנדר על שנה או שנתים, הנה הוא אוסר עליו כל הרגעים בפרט שנמצאים במשך הזמן הנ"ל, אך כשאנו מצטרפים כל הרגעים נעשה מזאת כלל שנה או שנתים וכדומה, ונמצא דכל רגע ורגע מתהוה איסור חדש עליו. משא"כ בנזירות, דכאמור, הוא שם תואר כללי, הוא להיפך, דהזמן בא למעט ולהגביל את האיסור, שלא יחול רק עד כאן.

13ולפ"ז יובן שפיר ההבדל, דכשנחית לנזירות אמרינן ספיקא לחומרא, דזה מעין גדר דאין ספק מוציא מידי ודאי, דהספק בזמן הוא ספק בהפרטים הממעטים ומגבילים את האיסור, ונמצא, דהכלל הוא ודאי והפרט הוא ספק. משא"כ בנדרים, גם כשנחית לנדר אמרינן ספיקא להקל, דהא גם הכלל הוא ספק, אחרי שהוא מתהוה מפרטים וכל רגע ורגע הוא איסור חדש.

14ובזה יש לישב קושית המחנה אפרים (הל' נדרים סי' לד) שעמד על סתירת הדברים, שבפ"ח דנדרים (ס, א) אמרינן בקונם יין שאני טועם, אם אמר יום אחד, בבת אחד, אסור מיום ליום, אלמא דאסר מעל"ע, ואלו בפ"ק דנזיר (ה, ב) אמרינן דגבי נזיר אם גילח ביום שלשים יצא, ודוקא באומר ל' יום שלמים אם גילח ביום שלשים לא יצא, משום דהוי לישנא יתירא, אבל בלא"ה אמרינן, מקצת היום ככולו?

15ודחק הרבה בזה.

16אבל לפ"ז החילוק פשוט ביניהם, דהגדר של מקצת היום ככולו לא שייך רק בדבר הנמשך, אבל לא בדבר שכל רגע הוא שם חדש. ולכן בנזירות, דהוה שם עצם והזמן הוא רק פרט המסתעף ממנו, שנמשך מהתהוות נזירות, בזה שייך שפיר הגדר דמקצת היום ככולו. לא כן בנדרים, דכל רגע הוא איסור חדש, וכשאמר שלשים יום עשה רק סך הכל לרגעים, אבל אין רגע אחד יכול להשפיע על השני להשלים את החסר מצד מקצת היום ככולו.

17ועיין ברמב"ם בפ"ד מהל' נזירות (הלכה ט): "וכן אם אמר הריני נזיר שמשון לאחר כ' יום, וחזר ואמר הריני נזיר מעתה, אינו מגלח לנזירות זו שנדר באחרונה". ועי' בכס"מ שכתב ע"ז: "יש לתמוה, שמאחר שבעיא זו לא איפשיטה וכו' היאך פסקה רבינו בפשיטות? ונ"ל שרבינו מפרש דכי איבעיא לן באומר הריני נזיר שמשון לאחר כ' יום, וחזר ואמר הריני נזיר מעתה, היינו לומר, דמספקא לן דלמא כיון דאמר ומעכשיו נזיר חלה אותה נזירות בתוך כ', ושוב אין לה הפסק עד שישלמו כל ימי נזירות זה, שהם ל' יום, ואח"כ יגלח ויביא קרבנותיו, ומאז והלאה ינהוג נזירות שמשון. או דלמא, הריני נזיר שמשון לאחר כ' יום, כיון דליתיה בשאלה כיון ששלמו הכ' חל הנזירות שמשון מיד, ושוב א"א לו לגלח, ופסקה לחומרא. ואע"ג דקי"ל ספק נזירות להקל וכ"פ רבי בפ"ב (ה"ז וה"ט)? י"ל דה"מ בנזירות דאיתיה בשאלה, אבל בנזירות דליתיה בשאלה לא". ולכאורה מדוע לא מתרץ בפשיטות, דהכא אמרינן ספיקא לחומרא משום דנחית לנזירות? אכן לפי מה שיתבאר אצלנו להלן דנזירות שמשון זהו תואר מסוג אחר לגמרי, כלומר, דההבדל בין נזיר סתם לנזיר עולם, זהו רק בזמן, דבנזיר סתם תופסק הנזירות אחרי שלשים יום ובנזיר עולם יומשך גם אח"כ, אבל עצם הנזירות אחד הוא. לא כן ההבדל בין נזיר סתם לנזיר שמשון הוא לא רק הבדל בכמות הזמן, אך יבדלו בעצם מהותם, כי ע"כ לא שייך בזה לומר הטעם, דמחית נפשיה לנזירות; דכל הסברא בזה הוא כאמור דאין ספק מוציא מידי ודאי, משום דהכלל היינו עצם הנזירות הוא ודאי, והפרט היינו הזמן הממעט ומגביל את האיסור הוא ספק; אבל בנ"ד, הרי עצם הנזירות הוא ספק, דלא ידעינן איזה מהות של נזירות עליו, אם הנזירות הסתמית או הנזירות שמשון.