דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ג' מהות הנזירות בכלל ובפרט יט

1חקירה בנזירות, שהטומאה סותרת, אם דזהו הוי נזירות חדשה, או דהוא רק המשכת הנזירות. - בחקירה זו מסופק הירושלמי בפ"א דנזיר (הלכה ב). - ראיות מהבבלי לכאן ולכאן. - מהרמב"ם, דלא חשיב בנזיר שעובר על נזירותו, שיעבור גם על העשה דככל היוצא מפיו יעשה, יש קצת ראיה להצד השני. - ולצד זה יוסבר מאד הא דבנחית לנזירות אמרינן ספיקא להחמיר, כיון דהספק הוא בדבר המפסיק.

2ועוד נ"ל להסביר ביתר עומק ביאור הדברים, דבנחית לנזירות. אמרינן ספיקא להחמיר; דהנה יש לחקור בכל נזירות לזמן, דקי"ל שהטומאה סותרת את הכל כמבואר בנזיר (דף מד, א), משום דכתיב והימים הראשונים יפלו ומתחיל לספור מחדש כפי הימים שנזר מתחלה, אם זהו נזירות חדשה, כלומר, דנזירותו הראשונה כבר פסקה כל האופנים, ורק הטומאה מטלת עליו נזירות מחדש, או דזהו המשכת הנזירות מקודם, דרק כשהוא נזהר לקיים דיני הנזירות, אזי תופסק נזירותו בגמר הזמן, ואם לאו הוא נמשך עוד.

3והנ"ל, דבחקירה זו מסופק הירושלמי בפרק ראשון דנזיר (הלכה ב) לפי גירסת הקרבן העדה "הריני לאחר ל' יום נזיר עולם, נזיר מכבר, מאחר שיש בידו לגלח נזיר, או מאחר, שאילו נטמא ואין לו מהיכן לסתור אינו נזיר". היינו, שמספק אם חלה עליו הנזירות של שלשים יום קודם הנזירות עולם, שהרי יכול לגמור נזירותו ולגלח ביום ל', ואח"כ להתחיל הנזירות עולם, או דלמא מאחר, שאם נטמא תוך ל', אחר כל מה שמנה כבר, ואין לו עוד זמן למלאות ימי נזירותו, שהרי כבר הגיעו ימי נזירות עולם, הלכך אין נזירות זו חלה עליו מעיקרא.

4וספיקא זו מתלי תלי בחקירתנו; דאם נימא כהצד הראשון בודאי חלה עליו הנזירות של עכשיו, ואם כשיטמא לא יהיה לו מהיכן לסתור לא איכפת לן, דהא אין זה נוגע לנזירות דהאידנא, שבכל האופנים תופסק בגמר הל' יום, אבל אם נימא דהצד השני א"א כלל לחול אחרי, דלא תוכל להמשך כל הראוי.

5ואפשר דגם הספק שמספק שם בירושלמי מקודם לענין נזיר עולם, דקי"ל דמגלח א' לי"ב חודש "מנה ששה חדשים ונטמא, מונה עוד ששה חדשים, חוזר ומונה שנים עשר חודש", נמי מתלי תלי בחקירתנו הנ"ל. משום, דאי נימא כהצד השני לא שייך לומר סתירה משום טומאה, רק בדבר הנפסק ע"י זמן, אבל לא בנזיר עולם, שהוא דבר שאין לו סוף, דהא בין כך ובין כך הרי נמשכת הנזירות לעולם, אלא דדינא הוא, דבכ"ז הוא מיקל את ראשו לשנים עשר חודש, א"כ מה איכפת לו אם נימא דתמשך הנזירות עוד. אבל אם נימא כהצד הראשון גם בזה שייך לומר, דמתחיל ע"י הטומאה מנין חדש.

6ולכאורה יש להביא ראיה לחקירתנו זו מהא דמבואר בנזיר (כח, א) וברמב"ם פ"ד מהל' נזירות (הלכה יז) דאשה שנדרה בנזירות ושלמו ימי הנזירות, דבתגלחת טומאה יפר, "אע"פ שקרבו הקרבנות של תגלחת טומאה, מפני שהיא עדיין צריכה למנות נזירות אחרת". ואי נימא כהצד הראשון, דהטומאה מטלת עליה נזירות מחדש, הרי לא שייך בזה הפרה, דהא נזירות זו לא נתהוה עפ"י דיבורה, אך ע"י מעשה הטומאה.

7אבל באמת אין ראיה מזה; דהא כבר ביארנו בהפרקים הקודמים, דלפי שיטת המהרי"ט הרי כל דיני הנזירות הוי איסורים הבאים מאליו, ומה דמועלת שאלה והפרה בזה, משום דע"י זה מסתלקת הסבה, היינו קבלת תואר הנזירות, וממילא בטל המסובב דיני הנזירות; ה"נ אע"ג דהטומאה מטלת עליה נזירות מחדש, אבל, ס"ס, הסבה הראשונה הוא קבלת התואר נזירות, וממילא כשתתבטל הסבה תתבטל גם המסובב.

8והנה לכאורה יש להביא ראיה לחקירתנו זו מהא, דמבואר בגמ' נדרים (ג, א-ב) וברמב"ם פרק ה מהל' נזירות (הלכה ח), דנזיר שגלח או שנטמא עובר גם בבל יחל דברו, מלבד הלאוים המיוחדים בנזיר. ואם נימא כהצד השני, אחרי שבשני האופנים הללו, כלומר, גם בגילוח לדעת הרמב"ם בפרק ששי מהל' נזירות (הלכה ב), הוא סותר את נזירותו, מדוע יעבור בבל יחל, הא קיים את דבריו, אחרי דהוא מתחיל למנות מחדש, לגמור את המשכת נזירותו כפי שקיבל. אבל להצד הראשון א"ש, דהנזירות שמתחיל עתה מחדש הוא לא מצד הנדר שקיבל בראשונה, אך מצד הטומאה שמטלת עליו נזירות חדשה, אבל דבריו הראשונים הם שוב בגדר מה שעבר אין להשיב.

9אולם באמת לשיטת הרמב"ם בס' המצוות (ל"ת קנז), שהמאחר את נדרו עובר גם משום בל יחל, אין ראיה מזה, דהא ס"ס איחר את נדרו; אבל לשיטת הרמב"ן (שם במ"ע צד), דפליג על הרמב"ם בזה וס"ל, דהמאחר אין עובר משום בל יחל תשאר הראיה הנ"ל במקומה.

10והנה, לא חשיב הרמב"ם בכאן, שנזיר שעובר על נזירותו, שיעבור גם על העשה דכל היוצא מפיו יעשה. - ואפשר, דהוא משום דהרמב"ם סובר כהצד השני, וכל הטעם דעובר בבל יחל הוא משום דאחר את נדרו, אבל העשה לא עבר, דהא, ס"ס, הוא עושה את דבריו, אם גם באיחור זמן, והראי', דשם בס' המצוות לא חשיב ג"כ את העשה הנ"ל. ואם כנים אנחנו בזה תסולק הקושיא, שהזכרנו בפרקים הקודמים על דברי הרמב"ם פ"ז מהל' נזירות (הלכה טו) בטעמו של דבר, שנזיר מצורע מותר בתגלחת, משום דבנזיר מצורע אין העשה דקדוש יהיה, אבל, ס"ס, הא העשה דככל היוצא מפיו יעשה איכא בזה, והדרה קושיא לדוכתה הא אין עשה דוחה ל"ת ועשה? אבל לפ"ז ניחא, אחרי דסותר שלשים יום בכאן, כדין שיעור של גידול שער, כמבואר בנזיר (נה, ב), תו אינו עובר על העשה, דככל היוצא מתוך פיו, כנ"ל.

11ולהצד השני שבחקירתנו זו, יוטעם ביותר טעמו של דבר דבנחית לנזירות אמרינן ספיקא לחומרא משום דהספק הוא בדבר המפסיק, כלומר, אם נתמלאו התנאים הגורמים להפסקת הנזירות, שכמובן, כ"ז שלא נודע זאת בודאי הנזירות נמשכת כמקדם מטעם חזקה כבכ"מ.