דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ג' מהות הנזירות בכלל ובפרט כ

1מענין לענין באותו ענין - מחלוקת הרמב"ם ושאר הראשונים בהחשבון של ימי זיבה וימי נדה. - הראיה היותר מוכרעת נגד הרמב"ם מנדה (לז, ב) חקירה בהגדר דשבעה נקיים אם הוא דבר המטהר או דבר המטמא. - בזה מחולקים באמת רש"י ותוס' בזבחים (דף כט, א). - גם מחלוקת ר' יוסי ורבנן אי למפרע מטמא או לא תלויה בזו החקירה. - ובזה תתישב הקושיא שמקשים על הרמב"ם.

2ומענין לענין באותו ענין. מחלוקת הרמב"ם ושאר הראשונים בהחשבון של ימי זיבה וימי נדה; שהרמב"ם כתב בפרק ו מהלכות אסורי ביאה (הלכה ד-ה) "כל ז' הימים שנקבעה לה וסת בתחלתן הן הנקראין ימי נדתה, בין ראת בהן דם בין לא ראת וכו'. וכל י"א יום שאחר ז' הן הנקראין ימי זיבתה, בין ראת בהן דם בין לא ראת, ולמה נקראין ימי זיבה? מפני שהן ראויין לזיבה וכל דם שתראה בהן דם זיבה יחשב".

3אבל רש"י פליג ע"ז וכתב בפ"ב דערכין (דף ח, א ד"ה פתח), אם משכו ימי זובה חדש או שנה אינה חוזרת לתחלת נדות, עד שתשב ז' נקיים. ישבה שבעה נקיים וראתה הויא תחלת נדה ומונה ששה והוא, וחוזרת למנינה ככל המפורש" וכ"כ המגיד משנה בפ' הנזכר, שכן בירר הרמב"ן (בחידושיו נדה נד, א) בראיות ברורות, שמשעה שהאשה נעשית זבה גדולה אינה חוזרת לימי נדות, עד שתספור ז' נקיים. וכן הוא גם דעת הטור, שכתב בהלכות נדה ס' קפג "ואם ראתה בהם ונעשית זבה, אינה חוזרת לימי הנדות, עד שיהא לה ז' נקיים, ואז יתחילו ימי הנדות ואחריהן ימי הזיבות".

4והראיה היותר מוכרחת נגד דעת הרמב"ם היא מהא דאמרינן בנדה (לז, ב): "ואמר אביי, מנא אמינא לה (דקושי אינה סותרת ואינה עולה) - דתניא, כימי נדתה כך ימי לידתה, מה ימי נדתה אין ראוין לזיבה ואין ספירת שבעה עולה מהן, אף ימי לידתה, שאין ראוין לזיבה, אין ספירת שבעה עולה מהן". ועי' ברש"י (ד"ה מה ימי נדתה) שפירש ע"ז: "אין ספירת שבעה לזיבה עולה מהן, דהא מכי הויא זבה לא חיילא ימי נדה לעולם, עד שתשב שבעה נקיים, וכל דם שרואה אינה אלא סותרת, אבל נדה לא הוי, הילכך לא משכחת ימי ספירה בימי נדה, ולא ימי נדה בימי ספירה". הרי הדבר מבואר להדיא כשיטת הרמב"ן.

5והנ"ל בזה, דהנה גם בהגדר דשבעה נקיים בזבה יש לחקור מעין החקירה הנ"ל בפרק הקודם בנזירות; אם הוא דבר המטהר, כלומר, דאמנם בזב שראה שתי פעמים, או בזבה שראתה שלש פעמים, הטילה עליהם התורה טומאה עולמית, ורק זה שעוברים עליהם אח"כ שבעה ימים נקיים, הוי סבה לטהר אותם מטומאתם. או דהוא דבר, המטמא, כלומר, דאמנם מהראיות הראשונות לא נתהוה עליהם רק טומאה זמניית של שבעה ימים, ורק דכשרואים במשך הזמן הזה, מצטרפת הראיה הרביעית בזבה, או השלישית בזב, להראיות הראשונות, ואם על שלש ראיות אמרה תורה, שצריכה לשבת שבעה נקיים, על ארבע ראיות לא כ"ש.

6והנה מצינו בזה מחלוקת רש"י ותוס' בזבחים (דף כט, א) דאיתא שם: "ת"ר, ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי; א"ר אליעזר, כוף אזנך לשמוע, במחשב לאכול מזבחו ביום השלישי הכתוב מדבר, או אינו אלא באוכל מזבחו ליום השלישי, אמרת, אחר שהוא כשר יחזור ויפסל? אמר לו ר"ע, הן מצינו בזב וזבה ושומרת יום כנגד יום, שהן בחזקת טהרה, וכיון שראו סתרו, אף אתה על תתמה ע"ז, שאע"פ שהוכשר שיחזור ויפסול". ופירש"י (ד"ה בזב וזבה), דכונת הגמ' הוא בזב וזבה שפסקו, והתחילו למנות ימי סיפורן ומנו ד' או ה' ימים וסתרו. אבל בתוס' (ד"ה וכיון) הקשו ע"ז, דאין זה קרוי חזקת טהרה? ופרשו "דמיירי בז' שלהן לאחר שטבלו, דזב וזבה טבילתן ביום, ואם טבלו בז' ואח"כ נגעו בטהרות או שמשו, וראו לאח"כ קודם הערב שמש טמאים למפרע, ואם המתינה לשמש עד הלילה ואח"כ ראתה, אינה טמאה אלא מכאן ולהבא".

7וברור, דרש"י סובר כהצד השני, וא"כ, כשמספקא לן במשך השבעה ימי נקיים, אם להמשיך עליה את הטומאה אחרי כלות הזמן, הרי הספק הוא אם יש בכאן סבה לטומאה; וכיון דכל גדר חזקה הוא, כאשר ביארנו במק"א, דאנו שוללים שני חלקי הספיקות, וממילא נשאר הצד של העדר הסבה, ובכאן הרי הטומאה דרושה לסבה, והטהרה היא העדר הסבה, ממילא נשארת בטהרתה. וז"ש הגמ', שהן בחזקת טהרה. אבל התוס' סוברים כהצד הראשון, וא"כ הרי הספק הוא בהסבה המטהרת, אם ישנה או לא, וכשנשאר הדבר בהעדר הסבה, הרי ממילא היא טמאה ולכן שפיר הקשו לשיטתם, דאין זה קרוי בחזקת טהרה. ועי' בתוס' שם שכתבו עוד "ומיהו ר' יוסי דאמר בפרק כיצד צולין (פסחים פא, א) דלא מטמא למפרע לא יתכן".

8אבל באמת אפשר לומר, דגם מחלוקת ר' יוסי ורבנן, אם מטמא למפרע או לא, מתלי תלי ג"כ בחקירתנו הנ"ל; דאי נימא כהצד הראשון, הרי, ס"ס, כיון דלא עברו עליה שבעה ימי נקיים בשלימות אין כאן הדבר המטהר, ולמפרע הוא מטמא. אבל הצד השני, דהוא מטעם צירוף, הרי רק אז מצטרפות הראיות זה לזה, כשהראיה האחרונה באה בזמן שלא חדלה עוד הטומאה של הראיה הקודמת, כי ע"כ הראי' השניה והשלישית צריכה להיות בתוך יום של הראיה הראשונה והשניה, משום דעל ידן נתהוה הדין של שומרת יום כנגד יום, אבל הראיה הרביעית מצטרפת בכל משך השבעה ימים מהראיה השלישית, משום דהטומאה הנמשכת מהראיה הקודמת היא על שבעה ימים, ממילא אם הראיה הבאה היתה לאחר הטבילה מהראיה הקודמת, כיון דקי"ל, דמקצת היום ככולו ונעשית כבר טהורה, שוב אין שייך בזה הגדר צירוף.

9וממילא, אם כנים אנחנו בזה, תסולק קושית התוס' הנ"ל שהקשו לר' יוסי דלא מטמא למפרע, דהא דברי הגמ' שאמרו בזב וזבה ושומרת יום כנגד יום שהן בחזקת טהרה; ממ"נ ניחא; דאם נתפוס כהצד הראשון, הרי בודאי למפרע הוא מטמא, כנ"ל, ואם נתפוס כהצד השני וא"כ מכאן ולהבא היא מטמא, הרי שוב אפשר לנו לפרש כפי' רש"י, דבחזקת טהרה היא נקראת תיכף כשמתחלת לספור שבעה נקיים.

10ועתה מובן, דגם מחלוקת הרמב"ם ושאר הראשונים בהחשבון של ימי זבה ונדה תלויה בחקירתנו. דאם נתפוס כהצד הראשון, הנה אם גם תראה ותסתור לעולם, רק טומאה ישנה יש בזה, היינו הטומאה מהשלש ראיות הראשונות, והראיות האחרונות הן פועלות רק בשלילה, שלא תסולק הטומאה ממנה; אבל אם נימא כהצד השני, הרי כל ראיה וראיה אח"כ מביאות לידי טומאות חדשות.

11והרמב"ם סובר כהצד השני, וא"כ כמו שאם תראה ביום י"א וי"ב לא נעשית זבה, משום דאין מצטרפת הראיה השלישית להראיות הראשונות, ה"נ גם כשתראה בימי השבעה נקיים, אחרי שכבר הן בימי הנדה, אין מצטרפת הראיה הרביעית להשלש הראיות הראשונות; אכן הרמב"ן ושאר הראשונים סוברים, כהצד הראשון, א"כ הרי הטומאה נמשכת משלש הראיות הראשונות שהיא בימי זיבתה, ואם כי הראיות הסותרות הם בימי נדתה, לא איכפת לן, דהא כאמור אינן פועלות רק בשלילה.

12ואפשר לומר, דגם הא דבעי רבא בנדה (לז, א): "קושי מהו שתסתור בזיבה, דבר המטמא סותר, והאי נמי מטמא כימי נדה הוא, או דלמא דבר הגורם סותר, והאי לאו גורם הוא". נמי מיתלי? תלי בחקירתנו: דאם השבעה נקיים הוא בגדר דבר המטהר, גם קושי סותר, דהא, ס"ס, אין כאן נקיים, אבל להצד השני, דהוא מטעם צירוף, הנה בודאי קושי, כיון שאיני מטמא, אינו סותר ג"כ.

13אבל עכ"פ לרבי אליעזר, דסבירא ליה דגם דכשאינו גורם סותר, כמבואר שם, ע"כ דס"ל כהצד הראשון דלהצד השני הרי לא יתכן זאת, דאיך אפשר לבוא בכאן מצד צירוף, אחרי דאיננו דבר המטמא.

14וממילא מובן, דלפ"ז מסולקת קושית הראשונים על הרמב"ם, מהא דכימי נדתה כך ימי לידתה; אחרי דמוקמינן שם, דהא מני ר"א הוא, דאמר מסתר נמי סתרה, וא"כ ע"כ דסובר כהצד הראשון, ולדידיה שפיר אמרינן דימי נדה אין ראוין לזיבה, משום - כפירש"י - "דהא מכי הויא זבה לא חיילא ימי נדה לעולם, עד שתשב שבעה נקיים, וכל דם שרואה אינה אלא סותרת". אבל לדידן, דנקטינן דאין קושי סותר בזיבה וכמבואר ברמב"ם פ"ז מהל' איסו"ב (הלכה י), שפיר צדק באמרו "וכל י"א יום שאחר ז' הם הנקראים ימי זיבתה, בין ראת בין לא ראת, וכל דם שתראה בהן דם זיבה יחשב", כנ"ל.