דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ג' מהות הנזירות בכלל ובפרט כב
דרכי משה (עמיאל) · Darkhei Moshe (Amiel), Derekh HaKodesh, Shmatta 3 22
Open in the reader →1קושית האבני מלואים על חצייך מקודשת לי ממקדש לזמן. - הבדל רבתי יש ביניהם ההבדל בין חצי דבר לבין דבר המסתעף. - גם להסברתנו בפרק הקודם נמי א"ש. - גם באומר היום את אשתי ולמחר אי את אשתי אפשר להכניס זאת בגדר התנאים עפ"י דברי הריטב"א בקדושין (כג, ב).
2ומענין לענין באותו ענין. - בקדושין (ז, א): "אמר רבא, התקדשי לי לחציי מקודשת. חצייך מקודשת לי אינה מקודשת וכו'. ונפשטו לה קדושי בכולה, מי לא תניא האומר רגלה של זו עולה תהא כולה עולה וכו'. מי דמי, התם בהמה הכא דעת אחרת". ועי' באבני מלואים סימן ל"א (ס"ק כב) שכתב ע"ז: "וקשה לי טובא מאומר, היום את אשתי ולמחר אי את אשתי, דלא נפקא בלא גט וכדאיתא בנדרים (דף כט, א), דפריך למ"ד קדושת הגוף פקעה בכדי, אלו אומר היום את אשתי ולמחר אי את אשתי, מי נפקא בלא גט, והיינו משום דקדושי אשה ה"ל קדושת הגוף ע"ש בר"ן; וא"כ מ"ש מקדש לזמן, דאע"ג דהיא לא נתרצית אלא לזמן, ואפ"ה אמרינן, כיון דנתרצית עכ"פ לזמן, תו לא פקעה, א"כ בנתרצית לחציה, נמי נימא, כיון דנתרצית עכ"פ לחציה פשטה קדושין בכולה, כמו התם דפשטה קדושי לעולם, ואע"ג דאיכא דעת אחרת המעכבת?" וסיים האבנ"מ ע"ז "וחזרתי על כל הצדדין ולא מצאתי ישוב נכון לזה".
3ולענ"ד נראה, דצד אחד יש שהוא הבדל בולט וניכר ביניהם - הוא ההבדל בין חצי דבר, לבין דבר המסתעף. דבכל דבר טרם שנתהוה בשלימותו נחשב המוציא אותו מכח אל הפועל לבעל הדבר, שבידו להגביל ולעשות בו כחפצו, אבל אחרי שכבר נתהוה, כל התוצאות ההכרחיות להסתעף מזה, מסתעפים תו ממילא בלי ידיעתו כלל.
4וממילא מובן, דה"מחר" באישות הוא אחרי שכבר נתהוה, דהוא מהמושכלות הראשונות, שהמחר א"א להיות לפני היום, ולכן אינו מועיל בזה העכוב לא מצדו ולא מצדה שרוצים שניהם ש"למחר אי את אשתי", דהנעשה אין לשנות, ומה שנתהוה היום א"א להמחר לבטל מבלי מעשה חדש; אבל בחציך מקודשת לי, הלא הכתוב מדבר לפני התהוות הדבר בשלימותו, דחסר עדיין מחצית, הרי עדיין שניהם, גם המקדש וגם המקודשת, בעלים בדבר לענין המחצית השני, וכיון דקי"ל, דאין אישות לחצאין, ממילא אינה מתהוה האישות כלל.
5וגם להסברתנו בפרק הקודם עפ"י החקירה הנפלאה הנ"ל נמי א"ש, אם כי גם זאת אפשר להכניס בסוג התנאים, עפ"י דברי הריטב"א בקידושין (דף כג, ב), שכתב על הא דאמרינן שם, כגון דאקני ליה אחר ואמר ע"מ שאין לרבך רשות בו "והנכון, דהכא האי ע"מ לא חשיב תנאי לכו"ע, ולא בעינן ביה דקדוקי תנאין אפי' לר"מ, שאין לשון תנאי והלכותיו, אלא כשהוא בלשון עשה או ל"ת, בין שיעשה הוא או לא יעשה, או שיעשו אחרים או לא יעשו; אבל בדבר, שאינו בלשון עשה ול"ת, אלא מלתא דממילא, כגון זה שאמר ע"מ שאין לבעלך רשות בו, אינו תנאי אלא שיור בגוף המתנה, שמשייר בה שלא יזכה בה האדון או הבעל, והויא הא כההיא דאתמר בחולין (קלד, א), ע"מ שהמתנות שלי, המתנות שלו, דחשוב כשיורא". עכ"ל. ולפ"ז גם בנ"ד יהיה בגדר תנאי, דמקדשה היום עמ"נ שלמחר תפקע הקדושין, או מקדשה חציה עמ"נ שחציה השנית תהיה פנויה, אבל בעוד, שבהיום את אשתי ולמחר אי את אשתי, אי נימא דבטל המעשה וגם היום איננה אשתו, שוב מתקיים התנאי, שלמחר איננה אשתו, דהרי המחר מסתעף הוא מהיום. הנה בחצייך מקודשת לי, גם אם נימא דבטל המעשה, אינו מביא זאת לקיום התנאי של החציה השנית, דהרי כמו דאנו רוצים לקיים קדושין בחציה זו, הלא כמו כן יתכן קדושין בחציה השנית; אבל עכ"פ בהיום את אשתי ולמחר אי את אשתי, הנה הבטול של היום מכריח את הקיום של שלילת המחר, אבל בחצייך מקודשת לי הנה אין החציה האחת מכרחת כלל על החציה השנית, לא לבטול ולא לקיום.