דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ג' מהות הנזירות בכלל ובפרט כח

1בעצם הדבר, אם תוכל נזירות לחול על פחות משלשים יום יש בזה מחלוקת רש"י ותוס' בנזיר (ל, א). - ולפ"ז, הרמב"ם סותר את עצמו. - אבל באמת הרמב"ם בלשונו הזהב בא בזה לרמז, דבנ"ד הוא אסור בכל פרטי הנזירות, לא מצד נזיר, אך מטעם נדר. - וכה"ג מצינו במנחות (קט, א). - ואי אפשר להקשות לפ"ז על ר"ש, דר"ש לטעמיה.

2ובעצם הדבר, במקום דלא תוכל הנזירות לחול על כל השלשים יום, אם חלה היא לכה"פ על הזמן שיש בכחה לחול. - עי' עוד ברש"י ותוס' בנזיר (ל, א) דמבואר שם, דדעת רש"י (ד"ה קאים) הוא, דהא דמזיר איש את בנו בנזיר, הנה אף כשמביא הבן שתי שערות באמצע הנזירות, נמי לא נפקעה הנזירות. ודעת תוס' (ד"ה הניחא) הוא, דנזירות אביו מתבטלת תיכף כשהביא סימנים, ואינו צריך להביא קרבנות בשביל הנזירות שלו בעודנו קטן. וע"כ דדעת תוס' הוא, דהנזירות מתבטלה למפרע כשהביא שתי שערות באמצע הנזירות, משום דסוברים כנראה, דבמקום שלא תוכל הנזירות להתפשט על כל השלשים יום איננה חלה כלל, וזהו נגד שיטת הרמב"ם הנ"ל בפרק הקודם.

3אולם עי' במשנה למלך בפ"ב מהל' נזירות (הלכה טו) וכן בתוס' יו"ט בספ"ג (משנה ח) דסוטה, דסוברים דדעת הרמב"ם היא כדעת התוס' בזה ולפ"ז הרי הרמב"ם סותר את עצמו?

4ועלה על דעתי לומר, דאמנם אפשר דהרמב"ם סובר ג"כ דגם בימי הנזירות אמרינן אין נזירות לחצאים, כלומר, דאו דהנזירות חלה על לא פחות משלשים יום, או דלא חלה כלל.

5אך דוק בלישניה דהרמב"ם, שלכאורה האריך שלא לצורך בכתבו (בפ"ד, י) "הר"ז אסור לשתות יין ולטמא ולגלח לעולם", ולמה לא כתב לשון קצרה "הר"ז נזיר", והדברים שנזיר אסור בזה הרי ידעינן?

6אם לא, שהרמב"ם בא לרמז, דבאופן כזה אמנם איננו נזיר, אחרי דאין נזירות לחצאים, וכיון שלא תוכל הנזירות להתפשט על שלשים יום איננה חלה כלל. אכן כיון דכבר ביארנו בפרקים הקודמים, דבכל נזירות יש גם נדר, ובשביל זה הוא עובר בשנים, גם על בל יאכל ובל ישתה, וגם על בל יחל דברו; וא"כ בנ"ד, נהי דלא חלה עליו הנזירות מטעם דאין נזירות לחצאים, אבל עכ"פ ישאר עליו האיסור בכל הפרטים האסורים לנזיר מצד נדר.

7וכה"ג מצינו במנחות (קט, א) "הריני נזיר יגלח במקדש, ואם גילח בבית חוניו לא יצא, הריני נזיר שאגלח בבית חוניו, יגלח במקדש, ואם גילח בבית חוניו יצא". ובגמ' שם פרכינן "נזיר, כמה דלא מייתי קרבנותיו לא מתכשר? אלא אמר רבא אדם זה לדורון נתכוין, אמר, אם סגיא בבית חוניו, טרחנא, טפי לא מצינא לאיצטעורי, נזיר נמי האי גברא לצעורי נפשיה קא מכוין, אמר אי סגיא בבית חוניו טרחא, טפי לא מצינא לאיצטעורי". ועי' בפה"מ להרמב"ם (יג, י) שכתב ע"ז "וכבר ביארנו בנזירות, מענין תגלחת נזירות והבאת קרבנותיו, ומה שאמר ג"כ יצא, לפי שהוא כמו שאמר, הריני נזיר, ע"מ אלו קרבנות ולא אתחייב באחריותן, לפיכך אין כוונתו אלא לצער עצמו, והרי הוא כמי שנשבע, שלא ישתה יין זמן ידוע, ולפיכך חייב בנזירות". וכוונתו, דאע"ג דא"א שיהיה נזיר ולא יתחייב בקרבנות, דהא כמה דלא מייתי קרבנותיו לא מתכשר, וממילא כיון דמחויב בקרבנותיו אינו יוצא בהקרבתו בבית חוניו, דהוה כמו מיקטל קטלה; אך תפסינן, דכונתו אינו אלא לצער עצמו, כלומר, דאע"ג דאמר הריני נזיר, אבל כיון דנזירות לא חלה עליו, נשאר עליו האיסור ביין ובשאר הדברים שהנזיר אסור בהן מצד שבועה, כלשון הרמב"ם, דהוה "כמי שנשבע שלא ישתה יין זמן ידוע", וכן מבואר בחי' הרב המאירי בנזיר פרק א' (ב, א ד"ה הריני נזיר) שכתב בפי' המשנה דהריני נזיר מן החרצנים "ואע"פ שלא היה בלבו, אלא למה שהזכיר, הואיל ומכל מקום הזכיר בהדיא לשון נזירות וכו', נזיר גמור הוא. הא אם אמר הריני נזיר מן הגרוגרות או מן הדבש וכיוצא באלו, הואיל ואין מה שהזכיר אסור בנזיר, אין עליו דין נזירות כלל, אלא שאסור בהן מתורת נדר", דמבואר להדיא דתפס גם הוא, דגם כשאמר בלשון נזיר, כל דלא נוכל לבוא בזה מצד נזירות, יש בזה מצד נדר.

8וזהו שמכוון הרמב"ם בכאן באמרו, כשאמר, הריני נזיר יום אחד לפני מיתתי, הר"ז אסור לשתות יין ולטמא ולגלח לעולם, כלומר, דאע"ג דלא חלה עליו עצם הנזירות, משום דאין נזירות לחצאים. אבל ס"ס, הלא כונתו היתה באמרו "הריני נזיר" לאסור בכל הדברים, תו ישאר עליו איסור בכל הדברים הנ"ל מצד נדר.

9אכן לכאורה יש להקשות לפ"ז על ר"ש, דאית ליה בהריני נזיר מן החרצנים, דאינו חייב עד שידור מכולם, מ"ט לא יתחייב בזה מצד בל יחל דברו, דנהי דנזירות לא חלה עליו, מטעם דאין נזירות לחצאים, אבל הלא כאמור יש בנזירות גם משום נדר?

10ואפשר, דר"ש לטעמיה, דאית ליה שם במנחות, בהריני נזיר שאגלח בבית חוניו, דאין זה נזיר, וכאשר ביארנו, דגם לת"ק הוא אסור בדיני הנזירות, לא משום נזיר, אך משום נדר; וא"כ ע"כ, דלר"ש, במקום דאין בזה משום נזירות, איננו אסור גם משום נדר, ולכן אמר בסתמא, דאינו חייב כלל עד שידור מכולם.