דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ג' מהות הנזירות בכלל ובפרט ג
דרכי משה (עמיאל) · Darkhei Moshe (Amiel), Derekh HaKodesh, Shmatta 3 3
Open in the reader →1מענין לענין. - השגת הראב"ד על הרמב"ם בפ"ו מהלכות ערכים וחרמים - המל"מ חפץ להציל בעד הרמב"ם אבל אינו מוצא נחת בעצמו מדבריו. - ספק במקום שקיבל ע"א חיוב שיתחייב להביא איזה דבר לד' אם יש ע"ז הבל תאחר. - ראיה מאומר לא אפטר מן העולם וכו'. - חידוש הרמב"ם הוא בשני דברים. - גם הראב"ד הבין כך אלא שהוא ז"ל סובר כשיטת התוס' שביארנו בפרק א'.
2ומענין לענין באותו ענין. - רמב"ם פ"ו מהלכות ערכין (הלכה לא-לג) "יראה לי, שאע"פ שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, אם אמר הרי עלי להקדישו, הר"ז חייב להקדישו כשיבוא לעולם משום נדרו. ואם לא הקדיש הר"ז עובר משום לא תאחר ולא יחל ומשום ככל היוצא מפיו יעשה כשאר הנדרים; כיצד, האומר הרי עלי להקדיש כל שתעלה מצודתי מן הים וכו' הר"ז חייב לעשות בהן מה שאמר כשיבואו לידו וכו'. ראיה לדבר זה, מה שאמר יעקב אבינו וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו, לך, ונאמר אשר נדרת לי שם נדר. והרי האומר לא אפטר מן העולם, עד שאהיה נזיר חייב לנהוג בנזירות, ואע"פ, שעדיין לא נדר בנזיר הואיל ואמר, שידור בנזיר חייב להנזר, וזה כיוצא בו".
3וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל "א"א, הראיה מיעקב היא ראיה, אבל זו של נזיר אינה כלום, שהרי בידו היא, ועוד כי לא ידע מתי יפטר, והרי הוא כאילו אמר הריני נזיר מיד". ועיין במל"מ שחפץ להציל בעד הרמב"ם אך בכ"ז אינו מוצא נחת בעצמו מכל דבריו, ומסיים "ומ"מ בין הכי ובין הכי, אני תמיה בדברי רבינו, דמה ענין נזיר לדשב"ל, אי משום דתלה הנזירות בזמן הא ליתא, דהא ודאי האומר הריני נזיר לאחר שנה פשיטא דחל עליו הנזירות וכו' ואף, דנימא דתנאי זה, דקודם שאפטר מן העולם חשוב כדשב"ל, מ"מ, כיון שבידו לקבל עליו נזירות מיד חל עליו, אפי' שתלה אותו בדשב"ל".
4ולענ"ד דברי הרמב"ם ברור מללו. דהנה עצם הלאו דלא תאחר, נאמר בדברים שמחויב להביא לד' ואינו ממלא את חובתו, כדתניא בר"ה (ד א-ב) "חייבי הדמין והערכין החרמין וההקדשות, חטאות ואשמות, עולות ושלמים, צדקות ומעשרות, בכור ומעשר ופסח, לקט שכחה ופאה, כיון שעברו עליהן שלשה רגלים עובר בבל תאחר" דבכל אלה יש עליו חיוב הבאה או נתינה, וכיון שאינו ממלא זאת הרי הוא עובר בלאו הנ"ל. אבל במקום שלא עמד עליו עדיין חיוב הבאה או נתינה, אך ורק חיוב ע"ז שיתחייב את עצמו עוד בזה, כמו ציורו של הרמב"ם, כשאמר הרי עלי להקדישו, שעדיין לא חל ההקדש, ורק שחייב להקדישו כשיבוא לעולם, בזה הרי יש לספק, אם עובר בבל תאחר, כשעבר ולא הקדישו אח"כ.
5אכן יש להביא ראיה, דגם בזה שייך הגדר דבל תאחר, מהא דנדרים (ג, ב) דעל קושית הגמ' "בל תאחר דנזירות היכי משכחת לה?" מתרצינן, "דאמר לא אפטר מן העולם, עד שאהא נזיר". ולפי שיטת הרא"ש והר"ן שם, שעצם קדושת הנזירות לא חל עליו עדיין, אלא שחל עליו חיוב שיחייב א"ע בנזירות, ובכ"ז עובר בבל תאחר וכדכתב הר"ן שם (ד"ה בל תאחר) אף ד"לישניה לא משמע דאהא נזיר מעתה מיהו קם ליה בבל תאחר לאלתר". הרי, דאף במקום, דלא חל הקדושה בעצמה, אך ורק חיוב על ההקדש נמי שייך בבל תאחר.
6וזהו כונת הרמב"ם ז"ל, דהוא מחדש, כשאומר הרי עלי להקדישו דמחויב להקדישו, ואם לאו עובר משום בל תאחר. והחידוש בזה הוא בשני דברים: א) דאין חסרון בזה משום דשלב"ל. ב) דגם ע"ז שייך בל תאחר; כי ע"כ הביא לזה שתי ראיות: א) מיעקב, ב) מהא דנזיר. והתבונן בלשונו הזהב "ואע"פ שעדיין לא נדר בנזיר הואיל ואמר שידור בנזיר חייב להנזר". כלומר, דחזינן מזה, דאף בחיוב על התחייבות-קדושה נמי שייך בל-תאחר, וזהו שמסיים "וזה כיוצא בו" דדבריו ברור מללו, דמביא ציור לזה שג"כ אין כאן עדיין קדושה, אך חיוב שיתחייב להקדיש.
7ונראה, שגם הראב"ד הבין כך, אלא דהוא ז"ל סובר כשיטת התוס' (שם, ד"ה בל תאחר) דעצם הנזירות חלה עליו תיכף וז"ש, כי לא ידע מתי יפטור והרי הוא כאילו אמר "הריני נזיר מיד" וא"כ, אין הנידון דומה לראי'.