דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ג' מהות הנזירות בכלל ובפרט ד

1קושית התוס' בנזיר (יא, א) דתיפוק ליה דנזירות א"א לקיים ע"י שליח. - תירוצם אינו מספיק. - באמת באיסורים הבאים ע"י עצמו אין אנו צריכים כלל למשפטי התנאים. - הטעם דמתנה על מה שכתוב בתורה הוא טעם גם על הא דא"א לבוא בזה מצד שאלה, ע"פ דברי הרמב"ם בפ"א מהל' נזירות. - הכ"מ אומר שמזה קצת ראיה להרמב"ם ולפ"ז הנה מכאן ראיה מוחלטת. - מחלוקת הרמב"ם והראב"ד היא מחלוקת הגמ' שם בנזיר. - אם תועיל שאלה לחדא מתלי תלי בהחקירה ע"ד מהות הנזירות.

2נזיר (יא, א) במשנה "הריני נזיר, ע"מ שאהא שותה יין ומיטמא למתים, הר"ז נזיר ואסור בכולן". ואמרינן בגמרא, דטעמא, "משום שהוא מתנה על מה שכתוב בתורה, וכל המתנה ע"מ שכתוב בתורה תנאו בטל". ובתוס' שם (ד"ה דהוי) "וא"ת, ותיפוק ליה, דנזירות א"א לקיים ע"י שליח, דאמר בהמדיר (כתובות דף עד, א), דבעינן תנאי, דומיא דבני גד ובני ראובן, שנתקיים המעשה ע"י יהושע, שהיה שליח משה, והתם מהני תנאה לבטל המעשה ולא בעלמא? וי"ל, אחרי שאחרים יכולים להביא קרבנות תחתיו נחשב כאילו כל המעשה יכול לעשות ע"י שליח".

3ותירוצו של התוס' דחוק, ובפרט לפי מה שביארנו, דהקרבנות בנזירות הוא דבר המסתעף, והראי', דאמרינן בזבחים (דף קיז, ב), דגם עולה ושלמים של נזיר נחשב לחובות ולא קרבי בבמה [עי' בפרק ראשון משמעתתא זו] ואיך אפשר לתלות את הסבה במסובב?

4ומלבד זאת ידועות הן קושית גדולי האחרונים ע"ז, דהא תירוצם אינו מספיק כלל, דמה יענו: א) בהא דנדרים (פ, א), קונם רחיצת עולם עלי, אם ארחץ היום, ב) בהא דשבועות (כח, א), שבועה שלא אוכל ככר זה אם אוכל זה. אלמא דמהני תנאים גם בנדרים ושבועות, ושם, כמובן, הרי לא שייך תירוצם זה כלל?

5ולולא דבריהם ז"ל, היה נלע"ד לתרץ זאת בפשטות, דבנדרים ושבועות ונזירות, כלומר, באיסורים הבאים ע"י עצמו אין אנו צריכים כלל למשפטי התנאים. וזאת עפ"י דברי התוס' בנזיר (ט, א ד"ה אין אדם), דלכן לב"ה דאית ליה שאלה בנזירות, באומר הריני נזיר מן הגרוגרות לא הוי נזיר, אע"ג דלכל שאלה נחוץ חרטה, אבל בתוכ"ד א"צ חרטה, וכמו דאמרינן במנחות (פא, ב), דזהו הוה בגדר נדר ופתחו עמו. א"כ ה"ה היכא דמתנה בבת אחת תנאי, הרי מטעם שאלה אתינן בזה, דהוה נדר ופתחו עמו.

6ואע"ג דמבואר בנדרים (יא, א), דלר"מ דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן ה"ה בנדרים. והירושלמי מפרש את המשנה בנזיר הנ"ל, משום דאתיה כר"מ דבעינן תנאי כפול? דהא ל"ק, דכיון דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן, הרי אין בזה גם פתח. אבל הא דבעינן במשפטי התנאים, אפשר לקיים ע"י שליח, הלא הוא אע"ג דתפסינן שיש גלוי דעת מפורש שאינו חפץ רק באופן זה, בכ"ז דין הוא, דאינו מועיל תנאי, אבל בכאן נהי דלא יועיל מצד תנאי הרי יועיל זה מצד שאלה, כנ"ל.

7ולכן הוצרך הגמ' בכאן לטעם, דהוי מתנה ע"מ שכתוב בתורה, דזהו טעם גם על הא דא"א לבוא בזה מצד שאלה, כאשר נבאר.

8עי' ברמב"ם פ"א מהל' נזירות (הלכה יד): "נדר בנזיר ואמר, לא הייתי יודע שהנזיר אסור ביין, או בטומאה, או בתגלחת, ואילו הייתי יודע כן לא הייתי נודר, הר"ז נזיר וחייב בכולן, שהרי הוא היה יודע שאסר עצמו באחד מג' מינין, וכבר בארנו, שאפילו לא נזר אלא באחד מהן אסור בכולן".

9וכתב ע"ז הראב"ד: "אומר אני, שאם בא לפני חכם ואמר לו כך דרך שאלה, שהחכם מתיר לו, שאין פתח לנדרו גדול מזה, אבל כשאמרו אסור לא אמרו, אלא כשהוא סבור להתיר לעצמו מזה הדרך וכן עיקר".

10וכתב ע"ז הכ"מ: "וכבר נתן רבינו טוב טעם ודעת למה לא יהא בזה פתח לנדרו, משום דכיון, שאף לפי דעתו אסר עצמו באחד הוה ליה כאומר הריני נזיר מן החרצנים לבד, שאסור בכולן ואפילו יאמר, אילו הייתי יודע שהייתי אסור בכולן לא הייתי נודר, עכ"ז אסור".

11הוא אשר אמרנו, דלהטעם של מתנה עמשכ"ב גם שאלה אינה מועלת, משום, דאף בשאלתו גופא הוי מתנה ע"מ שכ"ב.

12ועיין בכ"מ, שהביא קצת ראיה להרמב"ם, משום: "דכיון דמתני' סתמא מיתניא, משמע, דבכל גוונא אסור, אפילו אם בא לפני חכם, דאל"כ הו"ל לפרושי". אבל, לדברינו הנ"ל, הרי מזה ראיה שאין עליה תשובה להרמב"ם, דא"נ דמהני שאלה, הלא כל עיקר דינא זו לא משכחת לה, דהא גם בלי שאלת חכם, כיון דהתנה זאת בתכ"ד, הרי חשבינן זאת לנדר ופתחו עמו, כנ"ל.

13ובזה תתישב גם הקושיא, שמקשים בהגהת הרא"ש (בנזיר שם) דל"ל הטעם דהוה מעמשכ"ב, ת"ל משום דהוה מעשה קודם לתנאי? דגם כן כנ"ל, דאי משום זה הוה אמינא דהוה נדר ופתחו עמו.

14ועיקר המחלוקת של הרמב"ם והראב"ד בזה, דהמפרשים טעמו ויגעו במקור המחלוקת נ"ל, דתלי בדברי הגמ' שם בנזיר, דאמרינן שם על סיפא דמשנה: "יודע אני שהנזיר אסור ביין, אבל סבור הייתי שחכמים מתירין לי, מפני שאין אני יכול לחיות אלא ביין, או מפני שאני קובר את המתים, הר"ז מותר. ור"ש אוסר". ועל קושית הגמ' דהא זהו סתירה להרישא איתא שם "איבעית אימא וכו' רישא כגון דנזר מחדא, לרבנן דאמרי דאפילו לא נזר אלא מאחת מהן הוי נזיר. ואסור לר' שמעון, דאמר עד שיזיר מכולם מותר. סיפא, דנדר מכולהו ואיתשיל מחדא, לרבנן, דאמרי אפילו לא נזר אלא מאחת מהן הוי נזיר כי מתשיל מחדא מינייהו אשתרי, לר"ש, דאמר עד שיזיר מכולם, כי מיתשיל נמי מההוא, עד דמיתשיל מכולהו משום הכי קתני ור"ש אוסר. ואב"א בנדרי אונסין קא מפלגי, ובפלוגתא דשמואל ורב אסי וכו', רבנן סברי כשמואל ור"ש כרב אסי". דהרמב"ם, כנראה, סובר, דהאב"א האחרונה פליגי על הראשונה, והראי' דלא הזכיר זאת כלל לפסק הלכה, והראב"ד סובר דאלו ואלו האב"א הראשונה והאב"א האחרונה - דברי אלקים חיים ושתיהם אמת לפסק הלכה.

15דבאמת, אם תועיל שאלה לחדא, כלומר, כשהנזיר אינו שואל פתח חרטה רק לאחד מהשלשה דברים שנאסר עליו, נ"ל דתלי זאת בהחקירה הידועה בגדר הנזירות. דאי נימא דהוא מצד גדר קבלה, א"כ הלא כל הפרטים הנאסרים עליו הם איסורים הבאים ע"י עצמו, תועיל השאלה על כל פרט ופרט לבד. אבל אי נימא דהוא תואר קדושה, וכל הפרטים הנאסרים עליו הם איסורי תורה, דהתורה אוסרת לכל מי שיש לו התואר הזה, א"כ הא דמועלת שאלה בנזירות הוא רק, דע"י השאלה בטל עצם התואר קדושה, שנעשה ע"י קבלתו, וממילא בטלים ומבוטלים דיני הנזירות המסתעפים מזה, אבל, כשאינו שואל רק על אחד מהפרטים, א"כ איננו מבטל את התואר קדושה ומה תועיל לו שאלתו על הפרטים, דהפרטים נאסרים עליו שוב מצד איסורי תורה.

16והרמב"ם סובר, דזהו אמנם המחלוקת בין האב"א הראשונה והאב"א אחרונה, דהאב"א הראשונה סוברת דהוא מצד קבלה, ע"כ מועלת שאלה אחדא, והאב"א האחרונה סוברת, דהוא מצד תואר קדושה כי ע"כ מהדרת לשנויי באופן אחר.

17ולדעתו שההלכה כהאחרונה, הנה, כמו שאינה מועלת שאלה על אחד הפרטים, ה"נ אף כששואל על כולם, אך את הפתח לזה הא עושה אחד מהפרטים, כדאמר "לא הייתי יודע שהנזיר אסור ביין, או בטומאה, או בתגלחת, ואילו הייתי יודע כן לא הייתי נודר", בזה נמי אינה מועלת שאלה, כדמסביר הכ"מ, כיון שאף לפי דעתו אסר עצמו באחת, כלומר, שאף עתה הלא הוא רוצה באחת או בשתיים, אך אינו רוצה בכולן יחד, א"כ, סוף סוף אינו רוצה בביטול התואר קדושה מכל, אינה מועלת שאלה. והראב"ד סובר, דאין כלל מחלוקת בין האב"א הראשונה ובין האב"א האחרונה, כי ע"כ פסק, דמהני שאלה.

18אך עכ"פ יתבאר מזה, דהרמב"ם סובר דגדר נזירות הוא מצד תואר קדושה והראב"ד יסבור דהוא מצד קבלה, כנ"ל.