דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ג' מהות הנזירות בכלל ובפרט ל

1גמ' נדרים (ד, א). - האי במזיד, לכאורה, משנה שאינה צריכה. - אמנם, שבנ"ד בשוגג אין כאן כלל עבירה. - בל תאחר בנזיר איננו לאו בפני עצמו, אך הוא דבר המסתעף. - ודוק בדבר, דנזיר שטמא את עצמו אינו עובר גם משום בל תאחר תגלחתו וקרבנותיו.

2נדרים (ד, א) "א"ר אשי, הואיל וכן נזיר שטמא עצמו במזיד עובר משום בל תאחר דנזירות טהרה". ולכאורה, האי "במזיד" משנה שאינה צריכה היא, דהדבר ידוע בכל הלאוין שבתורה, דמלקות ליתא רק במזיד ומזיד האמור בכאן למעוטי מאי? וביותר לדעת הרא"ש (ד"ה אמר רב אשי), דהא דקאמר עובר בבל תאחר, הוא דוקא כשנתהוה בטומאתו ג' רגלים, וא"כ מלקות ליתא בכאן גם במזיד, בודאי יוקשה האי במזיד ל"ל?

3והנ"ל בזה, דאמנם שאני האי לאו של בל תאחר בנזיר שנטמא מכל הלאוין שבתורה. דבכולם גם בשוגג נחשב לעבירה, אלא שאין לוקין ע"ז, אבל בנ"ד הנה בשוגג אין כאן כלל העבירה של בל תאחר.

4דהנה לכאורה קשה לפ"ז, דנזיר שנטמא עובר משום בל תאחר, א"כ למה אמרינן בנזיר (מז, א) במשנה: "כהן גדול ונזיר היו מהלכין בדרך מצאו מת מצוה וכו' וחכמים אומרים וכו', יטמא נזיר, שאין קדושתו קדושת עולם, ואל יטמא כהן, שקדושתו קדושת עולם". ואמאי, הא בנזיר איכא מלבד הלאו דלא יטמא גם הלאו דבל תאחר, בעוד שבכהן ליכא רק חד לאו?

5אמנם באמת לא קשה כלל; דהא בגופא דעובדא, לא הוזכר כלל בתורה לאו של בל תאחר מצד איחור הנזירות טהרה, אך כיון דכבר ביארנו במקום אחר, דגם בכ"מ אין הלאו הזה דבר בפני עצמו, אך הוא דבר המסתעף מחיוב ההקרבה שאינו ממלא, א"כ גם בנזיר, כיון דרמיא עליה חיובא של נזירות טהרה בלא הפסק מצד דלא יטמא, גם זהו נכלל בכלל הלאו דבל תאחר, שכל עיקרו הוא מצד שאינו ממלא את חיובו לד'.

6ודוק בדבר; דבנזיר שטמא עצמו עובר רק משום בל תאחר דנזירות טהרה; אבל אינו עובר משום בל תאחר תגלחתו ובל תאחר קרבנותיו. והראיה, דעל הא דאיתא שם (נדרים שם) "רב אחא בריה דרב איקא אמר, עובר בבל תאחר תגלחתו וכו', מר זוטרא בריה דרב מרי אמר, עובר בבל תאחר קרבנותיו", פרשו כל המפרשים (עיין תוס' ד"ה בל תאחר קרבנותיו), דלא קאי על הא דנזיר שנטמא, אך הוא דבר בפני עצמו, בנזיר שלא הביא קרבנותיו, או שלא גילח בזמן הראוי; אע"ג, שכשטמא עצמו ממילא, הוא מאחר גם את הבאת הקרבנות, וגם את הגילוח. אך החילוק הוא בזה, דחיוב הקרבנות והגילוח אינו מתהוה עליו תיכף בהתחלת הנזירות, אך בסוף נזירות הטהרה, כלומר, דהחיוב הנ"ל איננו בגדר חיוב של מעכשיו ולאחר שלשים, שנימא שתיכף בעת קבלת הנזירות יועמד עליו החיוב לגלח ולהביא קרבנותיו בסוף זמן הנזירות. אלא, ככלות הזמן מתהוה עליו חיוב מחדש, כי ע"כ, כשנטמא באמצע לא שייך לבוא בזה מצד בל תאחר של הקרבנות והגלוח, כי לא איחר כלל, דהרי החיוב מתהוה עליו בסוף הזמן, וכיון שנטמא באמצע, הרי סוף הזמן שלו הוא בכלות נזירות הטהרה; אבל בל תאחר של נזירות טהרה שייך שפיר, דזאת מתהוה עליו תיכף בקבלת הנזירות, דכל רגע ורגע הוא קאי בלא יטמא.

7אבל, עכ"פ, הבל תאחר בנ"ד הוא דבר המסתעף מה"לא יטמא"; וממילא במת מצוה, כיון דמצד הלא יטמא הוא מותר לטמאות, מובן מאליו, דלא שייך בכאן לבוא מצד בל תאחר דלא איחר כלל, דהא עפ"ז מתחלת נזירת הטהרה שלו אחרי שסולק ממנו טומאתו.

8והשתא יוטעם מאוד מה דקאמר "הואיל וכן נזיר שטמא עצמו במזיד", דייקא: דאמנם שאני בכאן מכל הלאוין שבתורה, דבכולם אף בשוגג נחשב לעבירה, אלא שאין לוקין ע"ז, זהו רק בלאוין שהעבירה שבהן היא מצד עצמן; לא כן בכאן, שכל העבירה של בל תאחר היא מצד הלא יטמא, א"כ כל זה רק כשטמא עצמו במזיד, אבל כשנטמא בשוגג הנה לענין הבל תאחר, לא רק שמלקות אין כאן, אך גם עבירה אין כלל, דהא כיון דנטמא בשוגג, ונעשה כבר לדיעבד, הרי בדין מתחלת הנזירות טהרה שלו אחר ימי הטומאה, וא"כ לא איחר כלל.