דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ג' מהות הנזירות בכלל ובפרט לא

1מהר"ן נדרים (ד, א) מוכח דאף בלאו שבעצם אין בו מעשה אם בא לידי עבירתו ע"י מעשה לוקה. - וגם דדעת הרמב"ם בפ"ה מהל' נזירות (הלכה כא) נמי מוכח כן. - וכן מוכח בירושלמי בפ"ג דשבועות. - קושית האחרונים מהלאו דלא יראה פני ריקם. - ההבדל בין סבה ובין תנאי. - ומעצם לשון התורה מוכח ההבדל שבדבר. - ואין מכאן סתירה לדברי הר"ן בנדרים (לו, א).

2על הגמ' דנדרים (ד, א) הנ"ל "א"ר אשי, הואיל וכן, נזיר שטמא עצמו במזיד, עובר משום בל תאחר דנזירות טהרה" - כתב הר"ן שם "נזיר טהור שטמא עצמו במזיד עובר בבל תאחר, ולקי. דאע"ג דכבר אזהריה רחמנא אטומאה בתרי לאוי, כדכתיב לא יטמא וכתיב נמי על כל נפשות מת לא יבא, ואמר נמי והימים הראשונים יפלו; לאו למימרא שלא יהא עליו עונש אחר, אלא, מילקא נמי לקי משום בל תאחר".

3אמנם הרא"ש (ד"ה נזיר טהור) פליג ע"ז דתהיה מציאות מלקות בלאו דבל תאחר, שע"כ פירש באופן אחר "אם נשתהה בטומאתו ג' רגלים". והלאו בכאן הוא כמו בכ"מ, דבא על השיהוי ולא על המעשה, ומובן דלפ"ז אין בכאן מלקות; אמנם דעת הרמב"ם היא כדעת הר"ן, שכתב בפ"ה מהל' נזירות (הלכה כא): "נזיר טהור שטימא עצמו לוקה אף משום לא תאחר לשלמו, שהרי איחר נזירות טהרה ועשה מעשה כו' הא למדת, שהנזיר שטמא עצמו לוקה ד' מלקיות, משום לא יטמא, ומשום לא יחל דברו, ומשום לא תאחר לשלמו ומשום לא יבוא".

4עכ"פ הננו רואים מזה, דגם דעת הרמב"ם היא, דאף בלאו שאין בו מעשה, אם בא לידי עבירתו ע"י מעה לוקין עליו, וכן לענין ב"י וב"י פסק הרמב"ם בפרק א' מהלכות חמץ ומצה (הלכה ג) דבקנה חמץ בפסח או חימצו בידים לוקין ע"ז, כיון דהעבירה היתה ע"י מעשה, אע"פ דעצם הלאו, הוא לאו שאין בו מעשה; וכן כתבו התוס' בפ"ק דמכות (ד, ב ד"ה הא לא קשיא) לענין המקיים כלאים לוקה, דמיירי שעשה בו מעשה, והדברים מבוארים כן בירושלמי פ"ח דכלאים ה"א ע"ש. ועי' בירושלמי בפ"ג דשבועות ה"ז "שבועה, שאוכל ככר זה היום ועבר היום ואכלה ר' יוחנן ור"ל תריהון אמרין פטור. לא טעמא דאהן, טעמא דר"י, משום שאינו ראוי לקבל התרייה. טעמא דר"ל, משום שהוא בל"ת שאין בו מעשה. מה מפקא מבינהון? שרפה והשליכה לים, אין תימר טעמא, שאין ראוי לקבל התרייה, פטור, ואין תימר משום שהוא בל"ת, הרי יש בה מעשה". וגם מזה מוכח כהנ"ל.

5וראיתי להאחרונים, שהקשו ע"ז מהא דפסק הרמב"ם בפ"א מהל' חגיגה (הלכה א): "הראיה האמורה בתורה היא, שנראה פנים בעזרה ביו"ט ראשון של חג ויביא עמו קרבן עולה, בין עולת העוף וכו' ומי שבא לעזרה ביום א' ולא הביא עולה, לא דיו שלא עשה מ"ע, אלא עובר על ל"ת שנא' ולא יראו פני ריקם, ואינו לוקה על לאו זה, שהרי לא עשה מעשה". ואמאי לא ילקה בזה, אחרי דבא להעבירה של הלאו דלא יראה ע"י ביאה דהוא מעשה.

6וכן מהא דאמרינן בזבחים (כט, ב) "א"ר ינאי מנין למחשב בקדשים שהוא לוקה ת"ל לא יחשב, א"ל רב אשי לרב מרי, לאו שאין בו מעשה הוא וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו? א"ל, ר' יהודה היא דאמר, לאו שאין בו מעשה לוקין עליו". וה"נ קשה, כיון דהמחשבה היא בהעבודות המתירות, דבלא זה לא יתכן, וא"כ הרי בא לידי העבירה של הלאו הנ"ל ע"י מעשה, היינו העבודה, וילקה אף למ"ד דלאו שאין בו מעשה אין לוקין?

7והנ"ל לחלק ולהפריד בין הדברים; דאמנם אם המעשה הוא סבה לעבירת הלאו, לוקין ע"ז אף דעצם הלאו הוא לאו שאין בו מעשה. לא כן במקום דהמעשה הוא רק תנאי לעבירת הלאו שאין בו מעשה, דאין לוקין. והסימן לדעת מה הוא סבה ומה הוא רק תנאי בעלמא הוא פשוט, דסבה נקראת רק כשממנה מוכרח לצאת המסובב; לא כן תנאי דמועיל רק לזה, דנתקיים התנאי נתקיים המעשה, אבל התנאי בלי המעשה אינו פועל כלום. ולכן, בקנה חמץ בפסח או בנזיר שטמא עצמו במזיד שפיר לוקה, אף דעצם הלאו דבל יראה ובל תאחר הוא לאו שאין בו מעשה, אבל בנ"ד הרי בא לעבירת הלאוין הנ"ל ע"י סבת מעשה, והראי', דמזה מהקניה והטומאה שטמא את עצמו ממילא באין הלאוין, ולא יתכן מציאות שיקנה חמץ בפסח ולא יעבור על הלאו דב"י, או נזיר שיטמא את עצמו ולא יעבור על הלאו דבל תאחר. וכן לענין שבועה ולענין כלאים, שהבאנו לעיל, כמובן; משא"כ לענין הלאו דלא מחשב או הלאו דלא יראו פני ריקם, הנה המעשה בזה העבודה או הביאה לעזרה הוא רק תנאי בדבר. דבתנאי כזה, שעבד עבודה וחשב בעת המעשה מחשבת פסול, או, שבא לעזרה ולא הביא קרבן, עובר על הלאוין הנ"ל, ולא סבה; והראי', דהמסובב עבירת הלאוין הנ"ל אינו מוכרח כלל מזה, דיתכן שיעבוד את העבודה ולא יעבור על הלאו דלא יחשב - כשאינו מחשב, או שיבוא לעזרה ולא יעבור על הלאו דלא יראה פני ריקם - כשאינו בא ריקם - זהו הוי שפיר לאו שאין בו מעשה דאין לוקין ע"ז. ומעצם לשון ההזהרה בלאו נמי מוכח, דהתורה הזהירה בכאן על האי-מעשה ולא המעשה, דכתיב לא יחשב ולא בלשון לא תעבוד במחשבה, או לא יראה פני ריקם, ולא בלשון לא תבוא לעזרה ריקם, ש"מ דעצם הלאוין היא על המחשבה, ועל ראית הפנים ריקן, והעבודה או הביאה לעזרה היא רק תנאי; ואע"ג דגם הלאוין דלא יראה לך חמץ ולא תאחר נמי נאמרו בלשון שלילה, התם שאני, דבהם רק מקרה יוצא מן הכלל משכחת, שיהיה בהם מציאות מעשה, ונכתבו באופן עבירתם עפ"י רוב, דהיא בשלילה ולא בחיוב. משא"כ בלא יחשב ולא יראה פני ריקם, דלא יתכנו כלל לעולם בלי מציאות מעשה, וא"כ לו היתה האזהרה בהמעשה היו נכתבים בלשון אחר כנ"ל.

8ועי' בר"ן נדרים (לו, א ד"ה אלא) שכתב: "בשלמא במזיד, נהי דשלוחי דידן נינהו פיגולן פיגול, דכיון דמפגל במזיד אינו עושה שליחותו, אלא אדעתא דנפשיה קעביד, וקי"ל בפ"ב דחולין (דף מ, א), דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה". ולכאורה זהו סתירה לדברינו, דבפיגול המעשה הוא רק תנאי בעלמא וסבת העבירה היא רק המחשבה? דיש בזה שני גדרים נפרדים: התהוות הפיגול ועבירת הפיגול. אמנם העבודה הוי סבה להתהוות הפיגול, אחרי דקי"ל דכהרצאת כשר כך הרצאת פסול, עד שקרבו כל מתיריו, כמבואר בזבחים (דף כח, ב) ובמנחות (דף טז, ב) וכדאמרינן בזבחים (דף מג, א) "קומץ פיגול שהעלו ע"ג המזבח פקע פיגולו ממנו, אם אחרים מביא לידי פיגול הוא עצמו לא כ"ש". משא"כ בעבירת הפיגול, הלא כבר ביארנו במקום אחר דלא יחשב עובר תיכף, וא"כ שם העבודה איננה סבה רק תנאי בעלמא, דהמחשבה תהיה בעת העבודה. ולכן לענין התהוות הפיגול שפיר כתב הר"ן דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה כיון דהמעשה היא סבה להפיגול, משא"כ לענין העבירה דלא יחשב, שפיר אמרינן להיפך, דהוי לאו שאין בו מעשה ואין לוקין.