דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ג' מהות הנזירות בכלל ובפרט לב

1קושית הכ"מ ולח"מ על הרמב"ם בפרק ו' מהלכות נזירות (הלכה טו). - חקירה בגדר הטומאה דמחוסר כפורים אם הוא בשלילה או בחיוב. - בזה הוא המחלוקת לדעת התוס' אי מחוסר כפורים דזב כזב דמי או לא. - ובזה תתישב קושית הכ"מ וללח"מ הנ"ל. - שוב מצאתי הדבר מבואר להדיא בירושלמי נזיר פרק ששי (הלכה ו). - ובמל"מ בפ"ט מהלכות אסורי ביאה (הלכה כט) כתב מעין זה לענין מחוסר טבילה.

2רמב"ם פ"ו מהלכות נזירות (הלכה טו): "נזיר שנטמא טומאות הרבה, בין שהתרו בו על כל אחת ואחת, ובין שלא התרו בו על כל אחת ואחת, אינו מביא על טומאתו אלא קרבן אחד".

3ומבואר בגמ' נזיר (יח, א) דשלש מחלוקות בדבר. דחכמים סברו, דלא חיילא נזירות טהרה עליה עד שיביא חטאתו, ואם גם נתאחר כמה ימים בהבאת חטאתו, הנה כ"ז שלא הביא עדיין טומאתו עליו; אכן רבי ור"י בר' יהודה שניהם פליגו על חכמים וסברו, שאע"פ שלא הביא חטאתו חיילא עליה נזירות טהרה, אלא דלרבי חיילא עליה מיום ח' ולר"י בר' יהודה מיום ז'.

4והנה אמרינן שם עוד: "והא דתנן נזיר שנטמא טומאות הרבה אינו מביא אלא קרבן אחד, מאן תנא אמר רב חסדא ר"י בר' יהודה היא, דאמר נזירות טהרה משביעי חיילא, ומשכחת לה כגון שנטמא בשביעי, וחזר ונטמא בשביעי, כיון דלא יצא שעה הראויה להביא בה קרבן, אינו חייב אלא קרבן אחד. דאי תימא רבי היא, אי דנטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי, כולהו טומאה אריכתא הוא, ואי דנטמא בשמיני וחזר ונטמא בשמיני הרי יצתה שעה שראויה להביא קרבן".

5ועי' בכ"מ ולח"מ, שתמהו מאוד על הרמב"ם דפסק כחכמים, איך כתב הדין דנטמא טומאות הרבה, דמה"ט, דלא אתי זאת כרבי מה"ט לא אתי זאת גם כחכמים, דגם לדידהו מצינן להקשות היכי מיירי, אי נטמא קודם שמביא החטאת בשמיני, אכתי לא חיילא עליה נזירות טהרה וחדא טומאה הוי, והיכי קאמר טומאות הרבה; ואי נטמא אחר שהביא החטאת בודאי צריך קרבן אחר, וכה"ג אמרינן שם לרבי: "הא בהא תליא, אי אמרת ליליא מחוסר זמן, אימת מחזי לקרבן לצפרא, נזירות נמי לא חיילא עד צפרא, ואי אמרת ליליא אינו מחוסר זמן, נזירות טהרה חיילא מאורתא", וה"נ יוקשה לרבנן דמ"ש?

6ותירוצם שם דחוק מאד ובלתי מובן כלל.

7והנ"ל בזה, עפ"י שיטת התוס' בהמחלוקת אם מחוסר כפורים דזב כזב דמי דעי' בזבחים (יז, ב), דנ"מ לענין קדשים שלא הותר אצלו, אם חייב כרת או לא או אם נגע בהן, אם מיטמא ראשון ושני. והתוס' (ד"ה קסבר) שאלו שם בצדק, דבאמת כ"ע לא פליגי, דמחוסר כפורים שנכנס למקדש חייב כרת ואיתקש קודש למקדש, וכ"ע לא פליגי, דאין מחוסר כפורים עושה ראשון ושני, דהא גם טבול יום אין מונין בו ראשון ושני? כי ע"כ מפרשים בתוס' בשם הרב ר' חיים, דנפקא מינה לענין פסח הבא בטומאה, דתנן (פסחים צה, ב) לא יאכלו ממנו זבין וזבות; דלמ"ד מחוסר כפורים דזב כזב דמי, אין שוחטין וזורקין עליו, דלא אשתראי בציבור אלא טמא מת וכו' דאין טומאה יוצאה מגופו, ומ"ד לאו כזב דמי שוחטין. וגם נ"מ לענין טומאה דחויה בציבור, דג"כ טומאת זב שיוצאת מגופו איננה דחויה; דאי מחוסר כפורים דזב לאו כזב דמי, גם הוא בכלל טומאה דחויה. וביאור הדברים, דהנה בגדר הטומאה דמחוסר כפורים יש לחקור, אם לכך יש עליו שם טומאה משום דמחויב בקרבן ולא מלא את חובתו עדיין, או דלהיפך, משום שיש עליו שם טומאה לכך הוא מחויב בקרבן להכשיר ולסלק את הטומאה.

8ודעת התוס' דבאמת בזה נחלקו התנאים, אי מחוסר כפורים דזב כזב דמי אי לא, דאי נימא כהצד השני, הנה כ"ז שלא הביא את הקרבן שם טומאה הראשונה עליו, וא"כ בזב מחוסר כפורים הוה זאת בכלל טומאה יוצאה מגופו, כמובן; אבל להצד הראשון, הרי הטומאה הראשונה כבר פרחה ממנו, ורק אי-ההבאה של הקרבן מטיל עליו טומאה וזהו לא הוה טומאה מגופו.

9ויש להסביר בזה גם דברי הגמ' בכריתות (ח, א) "הני תנאי במאי פליגי, דר' יוחנן בן נורי מדמי להון לחטאת, דמאן דמחייב ה' חטאות עד דמייתי כולהון וסוף מכפר ליה, ה"נ ל"ש; ור"ע מדמי להון לטבילין, דמאן דמחייב ה' טבילות, כיון דטביל חדא זימנא איטהר, ה"נ ל"ש". דאי נימא כהצד השני, הוה זאת בגדר טבילה, דמסלקת את הטומאה, וכמו דבטבילה אין אנו צריכים טבילה על כל טומאה וטומאה, אך בטבילה אחת סגי, ה"נ; אבל אם נימא כהצד הראשון, דהטומאה היא משום דלא מלא את חובתו חובת הקרבן, וכיון דכל לידה או כל זיבה מטלת עליו חיוב, אין נפטר בקרבן אחד.

10ובזה יהיה חומר בידנו לישב את קושית הכ"מ והלח"מ הנ"ל על הרמב"ם; דאע"ג דחכמים סברי, דלא חיילא נזירות טהרה עליה, עד שיביא חטאתו, אין הדבר מוכרח, דקודם ההבאה נמשכת עליו הטומאה, דאפשר דעצם הטומאה כבר עברה ממנו מיום השביעי והלאה, ורק שלילת הבאת הקרבנות מעכבת את הספירה של ימי טהרה, אך, ס"ס, אם נטמא בשמיני הוי זאת בכלל נטמא וחזר ונטמא.

11אכן כ"ז אפשר לומר לחכמים, דלאו יומא קא גרים אך הבאת הקרבנות גורמת, אבל לרבי, דקבע זמן להתחלת נזירות הטהרה, הרי ע"כ טרם כלות הזמן נמשכת עליו הטומאה, שפיר קא מקשינן "אי דנטמא בתוך הזמן כולהו חדא טומאה אריכתא היא".

12לא כן לחכמים, דכשנטמא קודם הבאת הקרבנות לא נקרא זאת נטמא בתוך הזמן, ורק דבר אחר קא גרם, שלא יתחיל בנזירות טהרה שלו.

13שוב מצאתי הדבר מבואר להדיא בירושלמי כדברינו, בנזיר בפרק ששי (הלכה ו). דאיתא שם "נטמא וחזר ונטמא מביא קרבן אחד לכולן" - לפי גרסת "הקרבן העדה" "א"ר זעירא בר' יוסי בי ר' יודא, ברם כרבי היידא הוא עומד בנזירות בטומאה. א"ר אילא מה פליגין למנות לנזירות בטהרה. והזיר לד' את ימי נזרו והביא, אמר רבי, עד שיביא ממש. ר' יוסי בר רבי יהודה אומר, אפילו נראה להביא קרבן טומאה כל עמא מודיי, שמביא קרבן טומאה, ותני כן, נטמא בשביעי וחזר ונטמא בשמיני מביא קרבן לכל אחד ואחד; על דעתיה דר' זעירא כרבי, נדחה קרבן ראשון ומביא קרבן שני; על דעתיה דר' יוסי בי ר' יהודה לא נדחה; על דעתיה דר' הילא, דברי הכל לא נדחה ומביא אחר". ועי' במפרשי הירושלמי. ולדברינו יתבאר היטיב הדבר, דר' זעירא סבר בדעת רבי כהבבלי, דלדידיה זמנא קא גרם, היינו דמיום השמיני והלאה מתחלת ספירת הטהרה שלו; וע"כ אמר דהא דוטמא וחזר ונטמא לא אתיא אלא כרבי יוסי בי ר' יהודה, דאילו לרבי "היידא הוא עומד בנזירות בטומאה". אבל ר' אילא סבר דדעת רבי כמו דעת החכמים בהבבלי, דלאו בזמן תליה מלתא, אך בהבאת הקרבנות בפועל, ואם גם יתאחר הרבה ימים אחרי הזמן הראוי להביא, לא יתחילו ימי הטהרה שלו. וז"ש "א"ר אילא מה פליגין, למנות לנזירות בטהרה. והזיר לד' את ימי נזרו והביא, אמר רבי עד שיביא ממש". ולכן גם כרבי אתיא הא דנטמא וחזר ונטמא, וזהו שמסיים "על דעתיה דר' הילא, דברי הכל לא נדחה ומביא אחר". כדברינו לעיל, דכיון דתליה מלתא רק בהבאה בפועל, הנה לא ההבאה היא סבה לסילוק הטומאה, אך זהו רק דבר המעכב בשלילה, אבל כשנטמא הוי זאת טומאה אחריתא.

14ועכ"פ אנו רואים מהירושלמי, דרק בזאת פליגי האמוראי בכונת רבי, אבל זאת כו"ע מודי, דאם בהבאת הקרבנות מתחלת ספירת הטהרה, שייך שפיר ע"ז לומר נטמא וחזר ונטמא, וא"כ הרמב"ם דפוסק באמת כן, הנה לא רק שלא קשה עליו כלל קושית הכ"מ ולח"מ הנ"ל, אך אדרבא הדבר מפורש להדיא כדעתו בגמ' דמעכבא.

15ועי' במל"מ בפ"ט מהל' איסורי ביאה (הלכה כט) שכתב על הא דאמרינן בנדה (דף ס, א) דלרשב"ג אנו תולין בשומרת יום כנגד יום, בשני שלה ובסופרת ז' שלא טבלה, וכשהשאילה חלוקה להן, היא מתוקנת וחברתה מקולקלת. וכתב ע"ז (ד"ה ודע דהנראה) "ודע דהנראה מדברי כל הפוסקים ז"ל הוא, דדוקא לזבה בתוך ימי זיבתה ולנדה תוך ימי נדתה הוא שתולה בהן לרשב"ג, אבל אם עברו ימי הזיבה, אף שעדיין לא טבלה אינה תולה בה, דדוקא בז' שלה היא שתולה בה הא בתר הכי לא, וכן מתבאר מדברי הטיו"ד (ס' קצ), שכתב וז"ל "ולזבה בימי זיבתה משמע דוקא בימי זיבתה וכו'. וטעמא דמלתא, משום דדוקא בנדה בתוך ימי נדתה ולזבה בתוך ימי זיבתה, שעדיין טומאתה הראשונה קיימת תולין בה, אע"פ שמפסדת, אבל כשעברו ימי נדותה או ימי זיבתה, אע"פ שלא טבלה, מ"מ טומאתה הראשונה כבר פקעה, אלא שגזירת הכתוב היא דבעיא טבילה, ואם אנו תולין בה אנו מביאין לה טומאה מחודשת, ומאי חזית דנטמא לזו מחדש ולא לזו, ומש"ה שתיהן מקולקלות".

16והוא ג"כ מעין סברתנו, דהזמן הוא הסבה היחידית להעברת הטומאה, וכל הפעולות הנצרכות להטהרה הוא רק בשלילה, דאי-עשייתן מטיל עליהו דין טומאה חדשה, שע"כ גם זב ונדה שנטמאו אחרי שעברו ימי נדר וימי זיבה נקראה זאת טומאה מחודשת.

17אכן בנ"ד, לענין הקרבנות בנזיר טמא, עוד הדבר יותר מסתבר מטבילה, דשם קשה קצת לומר דהוה רק בגדר שלילה, וד"ל.