דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ג' מהות הנזירות בכלל ובפרט לג

1הקושיא על הירושלמי בנזיר פרק שמיני (הלכה א), דהא הוי מתנה ע"מ שכתוב בתורה. - התירוץ ע"ז בפשיטות, דכל מעמשכ"ב הוא רק כשקיום התנאי הוא נגד התורה, ולא כשביטול התנאי הוא נגד התורה. - ומטעם זה לא יוקשה גם מצד תנאי ומעשה בדבר אחד. - ובזה תתישב גם קושית הגאון רעק"א על התוס' נזיר (יא, א).

2ירושלמי נזיר פרק שמיני (הלכה א) "עד אומר נטמא והוא אומר לא נטמאתי טהור, ב' אומרים נטמאת והוא אומר לא נטמאתי שניהן נאמנין ממנו, דברי ר' מאיר, וחכ"א הוא נאמן ע"י עצמו וכו'. אמרו לו אם ירצה לומר מזיד הייתי וכו' בנזירות מה אית לך, שוגג חייב, מזיד חייב, אנוס חייב, בפתע לרבות השוגג, בפתאום לרבות המזיד? תנאי היה בלבי לכשאטמא תפקע נזירותי ממני, תחול עלי נזירות אחרת".

3וראיתי מקשים, דהא הוי מתנה ע"מ שכתוב בתורה, דמ"ש מהריני נזיר, ע"מ שאטמא למתים המבואר בנזיר (יא, א)?

4ומתרצים, דההבדל הוא בין שוגג למזיד; דע"מ שאטמא למתים הוא במזיד, ולכן הוי מע"מ שכתוב בתורה, והירושלמי מדבר כשאטמא בשוגג אבל באמת זהו א"א לאמר דא"כ הדרא קושיא לדוכתא, אמאי סתמו חכמים דתמיד הוא נאמן ע"י עצמו יותר משני עדים, דהגע עצמך בנזירות כשאמרו עדים נטמאת במזיד מה אית לן למימר?

5והנ"ל לתרץ זאת בפשיטות, דכל מתנה ע"מ שכתוב בתורה הוא באופן, שקיום התנאי הוא נגד התורה; למשל, במקדש עמ"נ שאין לך עלי שאר כסות ועונה, או המוכר את בתו ופסק ע"מ שלא ליעד, או הריני נזיר ע"מ שאהיה שותה יין ומטמא למתים; או המוכר דבר לחבירו עמ"נ שלא תשמטנו שביעית; דבכולם קיום התנאי המביא לידי קיום המעשה, היינו להקדושין, למכירת הבת, להנזירות, להמכירה, לההלואה, הוא נגד חוקי התורה, ולכן מעשה קיים ותנאי בטל, כי אין בכחו לעקור דבר מן התורה; אבל במקום דלהיפך, דהביטול התנאי, שמביא לידי ביטול המעשה הוא נגד התורה, שם לא שייך הגדר דמתנה עמשכ"ב. וזהו ההבדל בין הריני נזיר עמ"נ שאהיה שותה יין ומטמא למתים, ובין תנאי היה בלבי לכשאטמא תפקע נזירות ממני. דבראשונה הוא עושה את ההיתר לשתות יין ולטמאות למתים, לקיום התנאי, שיביא לידי קיום המעשה של נזירות, וכיון דאין בכחו לעקור דבר מן התורה ובטל התנאי ממילא המעשה קיים; אבל בלכשאטמא תפקע נזירותי ממני, הלא אדרבא, קיום התנאי הוא אם יהיה זהיר שלא לטמאות, דזה יביא לידי קיום המעשה של הנזירות, והטומאה, להיפך יהיה ביטול התנאי, שיביא לידי ביטול הנזירות, לא שייך בזה הגדר דמתנה עמשכ"ב; דממ"נ אם יקוים התנאי הרי בודאי ליכא בזה עקירת דבר מן התורה, ואם יבטל את התנאי, היינו שיטמא הרי זאת מביא לידי ביטול המעשה, ולא הוי נזיר כלל למפרע ושוב אינו עובר כלל.

6ובזה ההסבר נוכל לישב גם מה דקשה לכאורה על הירושלמי הנ"ל, הא הוי תנאי ומעשה בדבר אחד? דגם הגדר הזה של תנאי ומעשה בדבר אחד לא נאמר רק במקום, דקיום התנאי סותר להמעשה, כמו בגיטין (עה, א) "ה"ז גיטך, עמ"נ שתחזירי לי את הנייר מגורשת". דקיום התנאי - החזרת הנייר, הרי סותר להמעשה של ה"ז גיטיך, אחרי דסובר, דעמ"נ לאו כאומר מעכשיו דמי; אבל בנידון הירושלמי הרי הוא להיפך, דקיום התנאי שלא יטמא אינו סותר כלל להמעשה, אך ביטול התנאי הוא סותר להמעשה, וזה לא איכפת לן דהא בין כך ובין כך, מביא ביטול התנאי בכ"מ לידי ביטול המעשה.

7אכן מלבד זאת, לפי הסברתנו בהגדר דמתנה ע"מ שכתוב בתורה, דהוא משום דהביטול המעשה מביא שם לידי קיום התנאי, א"א לבוא כלל בזאת מצד מתנה עמשכב"ת, ויובן עוד ביתר ביאור ההבדל, בין הריני נזיר עמ"נ שאהיה שותה יין ומטמא למתים, ובין לכשאטמא תפקע נזירותי; דבראשונה הרי התנאי הוא בהדין, דיהיה הדין, שיהיה מותר לשתות יין ולטמאות למתים, וא"כ כשנימא דבטל המעשה, היינו הנזירות, הרי תו יתקיים התנאי, דתו יהיה הדין שמותר לשתות יין ולטמאות למתים; אבל בהאחרונה, לכשאטמא תפקע נזירותי, הרי התנאי הוא במציאות, ואם כי המציאות הוא דבר של איסור, לא איכפת לן, דלא גרע זאת מעמ"נ שתאכלי בשר חזיר המבואר בגיטין (דף פד, ב). וס"ס, כשנטמא הרי יש בזה ביטול התנאי, אף אם נימא דבטל המעשה ולא הוי נזיר, דהא מציאות הטומאה אחת היא, בין אם הוי נזיר או לא.

8ובזה יש לישב קושית הגאון רעק"א (בגהש"ס) בתוס' נזיר (יא, א ד"ה דהוי מתנה), שהקשו שם "ותיפוק ליה דנזירות א"א לקיים ע"י שליח?" והקשה הגאון הנ"ל, דמאי אולמא האי מהאי, דאדרבא מתנה ע"מ שכ"ב הוא דבר מוסכם לכ"ע, אבל בהא דבעינן אפשר לקיים ע"י שליח הרי יש פלוגתא בדבר?

9אבל לפ"ד א"ש דכשאנו באים בזה מצד מתנה ע"מ שכ"ב, הרי לא שייך זאת רק כשאומר בלשון עמ"נ, שאהיה שותה יין ומטמא למתים, אבל כשאומר בלשון לכשאטמא תפקע נזירותי, לא שייך זאת, כנ"ל; וס"ס, יהיה עצה לפ"ז בנזיר, שיהיה נזיר ויהיה בכ"ז ביכולתו לטמאות, משא"כ אם נבוא בזה מצד שא"א לקיים ע"י שליח הנה באיזה לשון שיאמר, לא יועיל, ושפיר קשה להו, דנ"מ רבתי בדבר מאיזה טעם אנו באים בזה.