דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ג' מהות הנזירות בכלל ובפרט לד

1ביאור סוף דברי הירושלמי הנ"ל "תיחול עלי נזירות אחרת" שמחוסר הבנה. - יתבאר הדבר עפ"י מה דתרצנו במק"א קושית התוס' דתפ"ל דנזירות אי אפשר לקיים ע"י שליח, דבאמת אתינן בזה מצד שאלה. - וזהו ההבדל בין בטול עצם הנזירות דאינו מועיל תנאי בזה ובין בטול חיוב הקרבנות דע"ז שפיר מועיל תנאי. - ונראה מהירושלמי דלא כתוס'.

2אולם איך שיהיה, נחוץ להבין סוף דברי הירושלמי הנ"ל, דמסיק שם "תנאי היה בלבי לכשאטמא תפקע נזירות ממני, תיחול עלי נזירות אחרת, מ"מ לא נתחייב בנזירות עד עכשיו". שלכאורה, למה לו להוסיף ש"תחול עליו נזירות אחרת", ומדוע תחול עליו באמת נזירות אחרת, אחרי שהתנה תנאי, דכשיטמא תפקע הנזירות למפרע, ונמצא דלא היה נזיר כלל מעולם?

3ועי' במפרשים שדחקו ע"ז לומר, דכונת הירושלמי לומר שני תירוצים, או דהתנה שתפקע הנזירות ממנו למפרע, או שאמר, שתחול עליו נזירות אחרת כשיטמא, ומובן מאליו דזהו דחוק מאוד בלתי מובן כלל?

4והנ"ל בזה עפ"י מה שביארנו בפרק ד בישוב קושית התוס' הנ"ל (פרק לג), דת"ל דא"א לקיים ע"י שליח; דבכאן לאו מצד תנאי אתינא בזה, אך מצד שאלה, דהוי נדר ופתחו עמו, ובכ"ז כיון דהוא נגד התורה איננו מועיל הפתח; ומה"ט דעת הרמב"ם היא, דגם אם יבא אח"כ לשאול לחכם ולומר, אם היה יודע, שאסור בטומאה לא היה מקבל נזירות כלל איננה מועלת השאלה, משום כיון דס"ס, אף כשבא לשאול הוא רוצה להאסר באחד מאיסורי הנזירות, שוב הוה הדין, דאפילו לא נזר אלא בחד מנהון הוי נזיר בכולם. א"כ, לכאורה יוקשה לפ"ז, אף כשאמר בלשון אם אטמא תפקע נזירותי, אבל כיון דמצד תנאי איננו מועיל בזה, דהא א"א לקיים ע"י שליח, אך מצד שאלה: "וקשה איך יכול לעשות את הטומאה בתור פתח חרטה, דהא כיון, דס"ס, הוא רוצה להאסר ביין ובתגלחת ורק מבקש הוא עצה, שיהיה מותר בטומאה תו נכנס זאת בהגדר, דאפילו לא נזר אלא בחד מנהון הוי נזיר?

5אך י"ל, דאמנם כן, דלענין לבטל עצם הנזירות אין מועיל מה שהתנה, תנאי היה בלבו; דהרי לא נוכל לבוא בזה לא מצד תנאי, אחרי דא"א לקיים זאת ע"י שליח, ולא מצד שאלה כהנ"ל, אך לענין הקרבנות מהני התנאי, אחרי דבקרבנות שייך שליחות, כדברי התוס' שם "דהא אחרים יכולים להביא קרבנות תחתיו". אך בדבר זה חולק הירושלמי, דלדעת התוס' "אחרי שאחרים יכולים להביא קרבנות תחתיו, נחשב כאילו כל המעשה יכול לעשות ע"י שליח" דזהו דוחק, כמובן, דהא ס"ס עצם הנזירות א"א לעשות ע"י שליח; שע"כ סובר הירושלמי, דאנו מפרישים בין הדבקים, ואמנם בעולם הנזירות אין מועיל שום תנאי והתנאי מועיל רק לענין הקרבנות.

6ונצטרך להוסיף ע"ז, דהירושלמי סובר בכאן, דהסתירה בטומאה היא המשכת הנזירות מקודם; וא"כ גם זאת היא מצד הקבלה שלו, וגם זאת, דהקרבנות בנזירות אף קרבנות הטומאה נחשב בכלל של נידר ונידב; כי ע"כ הוא אומר, דכשהתנה לכשאטמא תפקע הנזירות, הנה לענין זה אינו מועיל תנאו, דלמרות תנאי כשנטמא תחול עליו נזירות אחרת, כבכל נזיר, אחרי דלענין זה אי אפשר לבוא, לא מצד שאלה ולא מצד תנאי, אך מועיל תנאי לענין זה שפטור הוא מקרבנות הטומאה, כיון דהקרבנות יכולים להיות ע"י שליח כנ"ל.