דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ג' מהות הנזירות בכלל ובפרט לו

1מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בפ"י מהל' נזירות (הלכה ח). - באמת מבואר מפורש בגמ' נזיר (יז, א) כהראב"ד. - באמת הגמ' גופא בלתי מובן כלל, דכל התראה צריכה להיות על פעולת האיסור ולא על נושא האיסור. - אכן יש לבוא בזה מצד בל יחל והדבר מתלי תלי בחקירתנו הכללית בהגדר דבל יחל, גם בהחקירה הכללית במהות הנזירות. - ולפ"מ שכתבו דסוגיות חלוקות בזה במהות הנזירות תסולק השגת הראב"ד. - ומהירו' משמע קצת, כהראב"ד.

2רמב"ם פ"ו מהל' נזירות (הלכה ח): "מי שנדר והוא בבית הקברות נזירות חלה עליו, ואפילו שהה שם כמה ימים אין עולין לו, ולוקה על שהייתו שם, ואם התרו בו, שלא יזיר שם, אינו מגלח שערו כשיצא משם".

3וכתב ע"ז הראב"ד "א"א, ואם התרו בו שלא יזיר א"צ שהייה".

4ועי' בכ"מ שמכח זה הוא רוצה להגיה את דברי הרמב"ם, אבל גם לאחר זאת הדוחק גדול.

5ובאמת הדבר מבואר להדיא בגמ' נזיר (יז, א) כהראב"ד, דאיתא שם: "בעי רבא נזיר והוא בבית הקברות מהו, בעי שהייה למלקות או לא. היכי דמי, אילימא דאמרי ליה לא תנזור למה לי שהייה, נזיר מ"ט לא בעי שהייה דקא מתרי ביה ה"נ קא מתרי ביה". דהדברים ברורים דכשהתרו שלא יזיר א"צ שהייה?

6והנ"ל בזה, דהנה באמת דברי הגמ' בלתי מובנים; דכל התראה הלא צריכה להיות על פעולת האיסור ולא על נושא האיסור, וא"כ, מה תועיל ההתראה שלא תנזור, דהאם יש איסור בקבלת הנזירות, הא הנזירות היא רק נושא האיסור, כלומר, דע"י קבלת הנזירות הוא משיג תואר קדושה, וממילא הוא אסור בטומאה; וכשמתרים אותו שלא יטמא הרי ההתראה הוא בפעולת האיסור, אבל כשמתרים אותו שלא תנזור, הא ההתראה קולעת רק בנושא האיסור ולא בפעולת האיסור?

7וביחוד, דגם כשמתרים אותו שלא תנזור הרי איננו עובר כלום בעד קבלת הנזירות, אך בעד שהייתו בטומאה אחרי הקבלה, וא"כ הלא שוב יהיה נחוץ בזה שיעור שהייה, ומדוע פשיטא ליה להגמרא בזה, דלא בעינן שהייה?

8אכן, לכאורה, יש לבוא בזה מצד בל יחל דברו דעובר בנזיר.

9וגם זאת מתלי תלי בחקירתנו הכללית בהגדר דבל יחל, אם הוא מצד הקבלה, או מצד הקיום. דהא מבואר בשבועות (כא, א) דלא יחל להבא הוא, דאילו לשעבר הרי כבר החל. אכן יש לספק, אם שייך בל יחל על הוה, למשל, אדם האוכל ככר, ובעת אכילתו אומר קונם ככר זה עלי, האם יעבור בבל יחל על החתיכה שבלע בעת אמירתו, או לא? דאם נימא כהצד הראשון, הרי העבירה היא באמת בכ"מ בהאמירה, דע"י שאינו מקיים את הנדר אח"כ, אגלאי מלתא למפרע דחילל דבריו, אבל בכאן לא נצטרך לבוא מצד אגלאי למפרע, אך ברור לנו דהוא עובר את הלאו תיכף בעת אמירתו. - אבל אם נימא כהצד השני, א"כ כל ענין העבירה היא רק בלהבא, שלא קיים את דבריו ובנ"ד, שאחר שבטל את דבריו לא עבר עוד כלל, אין כאן עבירה כלל מצד ההווה.

10ובכאן הרי יש לנו הציור הזה, דכשאמרו לו בעת שהי' בבית הקברות, לא תנזור, הנה על מה ששוהה בטומאה אח"כ הרי אי אפשר להלקותו, אם לא שהה שיעור שהיה, ורק אנו רוצים להלקותו על ההווה, כלומר, על האמירה שלו לקבלת הנזירות.

11וכבר ביארנו בשמעתתא הקודמת בפרק ט, דהרמב"ם סובר כהצד השני, והראי' דפסק דהמודר לוקה ולא המדיר, וא"כ לדידיה לא יתכן לומר דכשהתרו בו שלא תנזור שילקה בלא שהיה.

12אכן באמת, גם אם נימא כהצד הראשון לא יתכן לבוא בזה מצד בל יחל, רק אם נתפוס את האיסורים של נזירות, דהוה גדר של קבלה, אם איסור חפצא או איסור גברא, וא"כ יש בזה בל יחל מצד עצם קבלתו; אבל לשיטת המהרי"ט, דהיא תואר קדושה, והתורה מטלת עליו את האיסורים, והבל יחל הוא דבר המסתעף מהאיסורים, דאחרי שאיננו שומר את האיסורים שהטילה עליו התורה מצד קבלתו את תואר הקדושה של נזירות עובר גם בבל יחל; וא"כ, כאשר כבר ביארנו כמה פעמים, דבמקום שאין איסורי התורה, ממילא אין גם הדבר המסתעף - הבל יחל, תו אי אפשר לבוא בזה גם מצד בל יחל, אחרי דבקבלת הנזירות גופא אין בזה עבירות הלאו דלא יטמא, וכשהעיקר חסר הרי לא יסתעף ממילא גם דבר המסתעף.

13ואם כנים אנחנו בזה יהיה בידינו חומר להסיר את השגת הראב"ד הנ"ל, לפמ"ש בתוס' נזיר (מא, ב ד"ה ור"א), דסוגיות חלוקות הן, אי הוה נזיר גדר איסור השוה בכל או לא, [ועי' בתשובות אבני מלואים (ס' כב) דזהו מתלי תלי במחלוקת הפוסקים במהות הנזירות]. וא"כ, אע"פ דסוגית הגמרא בכאן סוברת לדבר פשוט, דכשהתרו בו שלא תנזור א"צ שהייה, אפשר דקאי זאת לשיטת הסוברים דאיסורי נזירות הוי בגדר קבלה, אבל הרמב"ם לשיטתו כאשר כבר ביארנו, דסובר כשיטת המהרי"ט, דנזירות היא מהות של תאר קדושה, שפיר פסק, דגם כשהתרו בו שלא תנזור צריך שהייה.

14ועי' בירושלמי פרק תשיעי בנזיר (הלכה א): "כפפו רבו ונטמא מהו שילקה, או אינו אלא הלכה. מה אנן קיימין, אם בשנזירותו הלכה והלכה יש לכוף לוקה, אם בשאילו ואילו מדבריהן לא ילקה, אמר ר' מנא לוקין על ההלכה? אלא אכן הוא, אם בשנזירותו תורה והלכה יש לכוף ולוקה, אם בשאילו ואילו מדבריהן לא ילקה". ומבואר בזה, דאם נימא דנזירות העבד הוא מדאורייתא, והיכולת לכופו הוא רק מדרבנן, פשיטא ליה דלוקה על טומאתו.

15ולכאורה בלתי מובן כלל, דהא, ס"ס, הרי טמא את עצמו כהלכה וכדין עשה, ומדוע ילקה? וע"כ צ"ל, דהירושלמי תפס דהגדר דבל יחל הוא מצד הקבלה, ולכן שייך בזה מלקות בכאן אם לא מצד בל יטמא, הנה הוא מצד בל יחל שקבל על עצמו דבר שאי אפשר לו לקיים.

16ותהיה מזה מעין סייעתא לשיטת הראב"ד הנ"ל, דגם בכאן הוא כעין נזר והוא בבית הקברות, דלא על מעשה הטומאה אנו יכולין להלקותו, אך מעל הקבלה מתחלה, דכיון שא"א לו לקיים לא היה עליו לקבל.