דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ג' מהות הנזירות בכלל ובפרט לז

1שני התירוצים של הר"ן בנדרים (פג, א-ב). - מתירוצו הראשון של הר"ן לכאורה ראיה נגד שיטת המהרי"ט בנזירות. - אכן אפשר דאנו מבדילים בין איסור טומאה לשאר איסורי נזיר דאיסור טומאה בא רק מצד הקבלה. - אמנם בנזיר (ג, ב) משמע דאין הבדל בין איסור טומאה לשאר איסורי נזיר. - בירושלמי נזיר פ"ק (הלכה ב) משמע דנזירות שמשון הוא מצד קבלה.

2גמ' נדרים (פג, א-ב): "איתיביה, האשה שנדרה בנזיר ונטמאת ואח"כ הפר לה בעלה, מביאה חטאת העוף ואין מביאה עולת העוף, ואי אמרת מפר למתענה ואין מפר לשאין מתענה, דלמא מיין, דאית לה צערא הפר לה, מטומאת מת דלית לה צערא לא הפר לה? אמרי, טומאת מת נמי אית לה צערא" וכו'. ובר"ן שם (ד"ה אמרי): "האי דפריק ליה הכי, ולא פריק אין נזירות לחצאין כדפריק לעיל. משום דטומאה אינה תלויה בנזירות, דאשכחן נזירות בלא טומאה, שהרי נזיר שמשון אסור ביין ומטמא למתים כדאיתא פרק קמא דנזירות (ד, א); וכיון דלא תליה טומאה בנזירות, אפשר נמי דאיתא לאיסור טומאה בלא איסור שאר דיני נזירות, אי נמי, דקושטא דמילתא בעי לתרוצי" וכו'.

3ולכאורה תירוצו הראשון של הר"ן מתלי תלי בהחקירה הכללית בגדר נזירות. דאי אמרינן דדיני הנזירות הוא מצד קבלה, וא"כ ההפרה או השאלה הוא בהדינים שקבלו על עצמן, יש מקום לחלוק, דההפרה מועלת לבטל את האיסור של יין וגילוח, ולא את האיסור טומאה; אבל אם נימא כשיטת המהרי"ט, דגדר נזירות הוא תואר קדושה, והדינים הוא מוזהר מצד התורה שאסרה עליו, וההפרה או השאלה ע"כ מחמת שע"י זה מסתלק ממנו התואר קדושה שקיבל מרצונו, וממילא מסתלקים הדינים המסתעפים מזה; א"כ איך יתכן לומר, שבכ"ז ישאר עליו האיסור טומאה, אחרי דהסבה אין כאן, ממילא בטל המסובב; אם לא שנאמר, דאף לפי השיטה הנ"ל, בכ"ז האיסור טומאה מועלת עליו לא מצד התואר קדושה שעליו, אחרי דחזינן דנזיר שמשון שג"כ יש לו התואר הנ"ל, ובכ"ז מותר לטמאות למתים, א"כ ש"מ, דהאיסור טומאה איננו מסתעף ממילא מהתואר נזירות, אך הוא דבר בפני עצמו המתהוה מצד קבלתו, ולכן יתכן אף להיפך, שיסולק ממנו התואר נזירות, ובכ"ז האיסור טומאה ישאר במקומו. אבל באמת מנזירות שמשון אינו מוכרח הדבר, דלעולם אפשר, דגם הטומאה היא דבר המסתעף מתואר נזירות, אך נזירות שמשון זהו שם תואר בפני עצמו, שאינם מסתעפים מזה רק איסור גילוח ויין ולא טומאה.

4וע"ז, כנראה, סובבים שני התירוצים של הר"ן. דבתירוץ קמא קא סבר, דנזירות דעלמא ונזירות שמשון הכל חדא הוא, כלומר, תואר אחד, ואם בכ"ז בנזירות שמשון מותר לטמאות למתים, ש"מ דהטומאה איננו מסתעף מהתואר, אך נתהוה ע"י קבלתו, אבל בתירוץ בתרא סובר, כנ"ל, דנזירות שמשון זהו תואר אחר לגמרי.

5ועי' בנזיר (ג, ב) במשנה "הריני נזיר מן החרצנים, ומן הזגים, ומן התגלחת, ומן הטומאה, הר"ז נזיר וכל דקדוקי נזירות עליו". ובתוס' שם (ד"ה וכל): "משום דנזיר שמשון מותר לטמא למתים, קאמר הכא וכל דקדוקי נזירות עליו". ומשמע דזהו גופא משמיע לנו התנא, דאם נתפוס כהצד הראשון, דנזירות דעלמא ונזירות שמשון תואר אחד הוא, והא דמותר בטומאה בנזירות שמשון, משום דהטומאה איננו מסתעף מהתואר אך מצד קבלתו, א"כ היכא שמתנה בהדיא שאינו רוצה באיסור טומאה לא יהא אסור בזה, כי ע"כ קמ"ל, דכל דקדוקי נזירות עליו כהצד השני, דגם הטומאה היא דבר המסתעף מהתואר נזירות כנ"ל. - ועי' עוד בגמ' נזיר (יד, ב): "א"ר יוסי ברבי חנינא, נזיר שכלו לו ימיו לוקה על הטומאה, ואינו לוקה על התגלחת ולא על היין. ואם כי לבסוף מסקינן שם (טו, א), דלא כן אך "נזיר שכלו לו ימיו אסור לגלח ולשתות יין ולטמא למתים, ואם גילח ושתה יין ונטמא למתים הר"ז סופג את הארבעים"; אבל בכ"ז כולי עלמא מודי, דלקי על הטומאה. וגם מכאן מוכח, דהטומאה מסתעף עליו מהתואר נזירות, דאי אמרת דרק ע"י קבלתו כהוא אסור, א"כ כשכלו לו ימיו הרי קבלתו כבר נתגמרה ולמה ילקה על הטומאה.

6ובעיקר הדבר בגדר נזירות שמשון עי' בירושלמי פ"ק (הלכה ב): "הריני נזיר לאחר שלשים יום נזיר שמשון נזיר מכבר, א"ר חיננא מסתברא שתדחה נזירות תורה לנזירות שמשון, מ"ט כן יעשה על תורת נזרו, את שנזירותו תורה, יצאה נזירות שמשון שאינה תורה".

7והנה אי אפשר לאמר, דהכונה היא בפשטות, דנזירות שמשון הוי רק מדרבנן, דזהו נגד סוגית הגמ' דידן בפ"ב דמכות (כב, א), דפרכינן שם על הא דתנן, יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין, וליחשוב נמי, כגון דאמר, שבועה שלא אחרוש ביו"ט? ומשנינן, מידי דאיתא בשאלה לא קתני, ופריך והרי נזיר? ומשני, בנזירות שמשון, וחזינן להדיא מזה דנזירות שמשון הוי דאורייתא? וע"כ דהכונה היא כך: דכל נזירות היא, כאשר ביארנו, תואר קדושה, והתורה אוסרת עליו את כל הדינים; משא"כ בנזירות שמשון לא קבעה התורה בזה שום דינים, אלא כשאומר הריני נזיר שמשון הוא מקבל על עצמו נדר לאסור בכל מה ששמשון היה אסור, וא"כ גם פרטי האסור בו הוא לא מצד התורה, אך מצד קבלתו, - מעין שכתבו התוס' בקדושין (יג, ב ד"ה מלוה הכתוב בתורה). בהבדל בין נזקים ופדיון הבן, דחשובים למלוה הכתובה בתורה, לבין הלואת מעות; משום דבנזקים ופדיון הבן קבעתה התורה בזה דינים, ונקרא שהתורה חייבתו, משא"כ בהלואה דלא התורה מחייבתו, אך הוא עצמו התחייב לשלם כפי מה שהלוה, שע"כ נקרא זאת מלוה שאינה כתובה בתורה. וה"נ בנזירות שמשון, שכאמור הוא רק גדר קבלה לא נחשב לדבר תורה. ועכ"פ נתבאר מזה, דהירושלמי סובר דנזירות שמשון זהו תואר מסוג אחר לגמרי.