דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ג' מהות הנזירות בכלל ובפרט לט

1שאלת המל"ל על הרמב"ם בפי"ג מהל' נדרים (הלכה יד), דמנ"ל דאם הפר שלו בטל. - אמנם מהתוס' בנזיר (כב, ב) משמע דפליגו על הרמב"ם. - ואע"ג דשם (ד' כא, ב) משמע מדבריהם להיפך. נראה דמחלקים בין התפסה ובין תלה נדרו בנדרה. - אמנם באמת הדבר מתלי תלי בספיקתו של הירושלמי בפ' ד דנזיר (הלכה ג). - לכאורה תשאר על הירושלמי קושית התוס' והמאירי, - אכן באמת זהו גופא קושית הירושלמי שם.

2רמב"ם פי"ג מהל' נדרים (הלכה יד): "כיצד, אמר לה הריני נזיר ואת, כלומר, ואת נזירה כמותי ואמרה אמן, אינו יכול להפר. אמר לה הריני נזיר ומה תאמרי, האת נזירה כמותי? ואמרה אמן הרי זה יפר, ואם הפר לה שלו בטל, שזה כמי שתלה נדרו בנדרה". ועי' בלח"מ שמהפך את הגירסא, והדברים "ואם הפר לה שלו בטל שזה כמו שתלה נדרו בנדרה" צריך להיות ברישא, כשאמר ואת נזירה כמותי, אז אם כי אינו יכול להפר לכתחלה, אם הפר לה גם שלו בטל, כיון שתלה נדרו בנדרה.

3ואע"ג דהרמב"ם פסק דבעל מיגז גייז ולמה יהיה שלו בטל? אך הוא ז"ל סובר, דאפילו למ"ד, דבעל מיגז גייז, ואשה שנדרה בנזיר ושמעה חברתה ואמרה ואני, לא תשתרי השניה בהפרתה של הראשונה. הכא שאמר בהדיא שתלה נדרו בנדרה, הוי כאילו התנה בהדיא שאם יפרו את שלה גם שלו יהא מופר.

4ועי' במשנה למלך, שדחק לפרש מנא ליה להרמב"ם, דאם הפר שלו בטל, אימא כיון דאינו יכול להפר אין בהפרתו כלום? ובאמת לכאורה הסברא נותנת, כיון דכל טעמא דאין יכול להפר הוא משום, דכיון דגם שלו יתבטל הרי הוא קאי בלא יחל דברו, שגם זה נכלל בהלאו, דאינו מיפר לעצמו, נימא דכל מלתא דאמר רחמנא לא תיעבד אי עביד לא מהני? והכא כמובן לא שייכת סברת התוס' בתמורה (ו, א ד"ה והשתא) דהיכא שהוא בדה את האיסור מלבו, אין כאן הגדר דלא מהני, דהא האיסור שאיננו מיפר לעצמו הרי זה כבר איסור תורה כמובן?

5ואמנם מדברי התוס' שם בנזיר (כב, ב ד"ה אביי אמר), משמע דגם בדיעבד אם הפר אין בהפרתו כלום; ואע"ג דשם (כא, ב בד"ה אלא ש"מ בעל מיעקר עקר) כתבו: " ובהתרתה הוא מותר כמותה, דלא חל הנדר מעולם, ולכך אינו מיפר, דאינו מיפר לעצמו, אלא אחרים מוחלים לו. וצ"ע, דלא דמי לאחרים, כיון דרשאי להפר לאשתו? ותירץ הר"ר אליהו, דה"פ אא"ב מיעקר עקר, אינו יכול להפר, דפשיטא דקיים לה וכו'". ונראים הדברים, שעשו חילוק בין התפסה לבין תלה נדרו בנדבה; דבהתפסה הרי עצם ההפרה היא עליה לבד, אך ממילא מסתעף היתר גם לו, כי ע"כ דמיא לדעתם לאחרים, כיון דהוא רשאי להפר לאשתו; לא כן בכשתולה נדרו בנדרה, הרי מיד בהפרתו הוא עוקר בבת אחת גם את נדרו ע"כ הוא בכלל לא יחל לעצמו.

6אמנם נ"ל דדבר זה מתלי תלי בספיקתו של הירושלמי בפ' רביעי דנזיר (הלכה ג): "פשיטא דא מלתא לא היפר לה בעלה של ראשונה ועברה על נדרה לוקה, שניה מהו שתלקה. אמר רבי יוסה, מאחר שזו לוקה, זו לוקה, אמר רבי לא רבי שמעון הוא ותיעשה שניה כאומרת, הריני נזירה לאחר עשרים יום? ר"ש כדעתיה, ר' שמעון פוטר שלא נתנדב כדרך המתנדבין". ועי' במפרשים שפרשו דעל דברי ר' שמעון קאי, שאמרה השניה לא נתכונת אלא להיות כמותה וכיוצא בה, ואם לא הפר לה בעלה של ראשונה ועברה על נדרה, אע"פ שאח"כ הפר לה, כיון דבשעה שעברה על נדרה לא הפר לה עדיין לוקה היא. אכן הספק הוא שניה מהו שתלקה אם עברה על נדרה קודם שהפר לה בעלה של הראשונה, מי אמרינן כיון שעברה קודם שהפר בעלה של הראשונה לוקה, או דלמא, כיון שהפר בעלה של הראשונה את נדרה, אגלאי מלתא למפרע דהשניה לא הוי נזירה כלל. והנה אם נימא דהשניה נתרת רק ע"י ההפרה של הראשונה, הרי אפשר לבוא בזה מצד לא יחל דברו, דנקרא דהוא מיפר לעצמו, אבל להצד השני של הירושלמי, דע"י ההפרה השניה נתרת למפרע, א"כ נמצא דההפרה אינה מביאה לו היתר אך דע"י ההפרה אגלאי מלתא למפרע דלא נאסר כלל - ולכן רק לכתחלה לא יפר אבל בדיעבד אם הפר בטל. - ועי' בתוס' (כב, א ד"ה ת"ש) ובחי' הרב המאירי שם שכתב וז"ל: "יש לדקדק, כיון שחל עליה נזירות שעה מדין מיגז גייז ולאו מיעקר עקר, האיך היא מותרת בהיתרה, והלא מי שאמר הריני נזיר היום ולא למחר, הרי הוא נזיר, שאין נזירות לחצאים? פירשו בתוספתא (ג, ה) שדעת ר' שמעון, שכונתה לומר איני מכונת אלא להיות כמותך, ואם סופך להיות מותרת כלל לא יחול עלי נזירות". ותפסו לדבר ברור, דהשני' אינה נתרת מההפרה של הראשונה אך היא בגדר תנאי, דכשתיפר הראשונה אגלאי מלתא למפרע דלא תלה כלל נזירות על הראשונה.

7ונחוץ להבין לפי סברת הירושלמי מתחלה "מאחר שזו לוקה זו לוקה", א"כ אף לאחר ההפרה נמי תלקה השניה דהא הדרא קושית המאירי לדוכתה, דהוה כמו שאמר הריני נזיר היום ולא למחר, דלא מהני, שאין נזירות לחצאים?

8ומצאתי אח"כ בספר נחלת יהושע להגאון מהרי"א מסלונים זצ"ל (ס"י) דמפרש, דאמנם זהו גופא קושית הירושלמי אח"כ, דאיתא שם "ותיעשה שניה, כאומר הריני נזירה לאחר עשרים יום?" והוא ז"ל גרס בדברי הירושלמי "כאומר הריני נזירה עשרים יום", וכונת המקשן היא באמת קושיתנו הנ"ל, היינו כיון דאמרינן שלוקה השניה משום דחל עליה נזירות, וא"כ אמאי מותרת אפילו לאחר הפרה, דאעפ"י שדעתו היתה שלא תהא נזירה רק עד הפרת הראשונה, הא לא עדיפא מאילו אמרה הריני נזירה עשרים יום, ואעפ"כ היא נזירה שלשים יום? אלא ע"כ צ"ל, דכונתה היתה על תנאי כמו שפירשו בתוספתא, שאם יפר לראשונה לא תהא נזירה כלל. וא"כ אמאי לוקה השניה? וע"ז משני "ר"ש כדעתיה, שלא התנדב כדרך המתנדבין" כלומר, דאמנם כן, דאפי' שהראשונה לוקה, הנה השניה אינה לוקה דכיון שתלתה בראשונה והראשונה נתבטלה ליתא לשניה כלל. וא"כ לפי זה מסקנת הירושלמי היא, דהשניה נתרת לא מצד ההפרה של הראשונה אך מצד אגלאי מלתא למפרע, דלא נאסרה כלל, ושפיר צדק הרמב"ם הנ"ל דבדיעבד אם הפר לה שלו בטל, ואין זה בכלל דאינו מיפר לעצמו, כנ"ל.