דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ג' מהות הנזירות בכלל ובפרט ה
דרכי משה (עמיאל) · Darkhei Moshe (Amiel), Derekh HaKodesh, Shmatta 3 5
Open in the reader →1מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בפ"ז מהל' נזירות. - הרמב"ם והראב"ד לשיטתייהו אזלי. - הרמב"ם לשיטתו דסובר כשיטת המהרי"ט ואינה מועלת שאלה אחדא, והראב"ד לשיטתו דסובר כשיטת שאר האחרונים. - השגת הראב"ד מהגמ' דיבמות אינה השגה אחרי דהגמ' גופא פליגי בזה בנזיר כנ"ל. - לשיטת הראב"ד טעם הרמב"ם אינו מספיק כלל. - בשני הטעמים יחד א"א להשתמש משום דהם תרתי דסתרי.
2רמב"ם פ"ז מהל' נזירות (הלכה טו) "וכיצד הוא מותר בתגלחת מצוה. נזיר שנצטרע ונרפא מצרעתו בתוך ימי נזירות, ה"ז מגלח כל שערו, שהרי תגלחתו מצות עשה וכו' והלא נזיר שגילח בימי נזרו עבר על ל"ת ועשה שנאמר קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו, ובכ"מ אין עשה דוחה את ל"ת ועשה שכמותו. ולמה דוחה עשה של תגלחת הנגע לנזירותו? מפני שכבר נטמא הנזיר בצרעת, וימי חלוטו אין עולין לו כמו שבארנו, והרי אינו קדוש בהן ובטל העשה מאליו, ולא נשאר אלא ל"ת, שהוא תער לא יעבור על ראשו, ולפיכך בא עשה של תגלחת הצרעת ודוחה אותו". וכתב ע"ז הראב"ד בהשגותיו: "א"א, אני שונה בראש מס' יבמות, משום דה"ל לאו ועשה שישנו בשאלה, והיינו דקילי".
3והנ"ל, דהרמב"ם והראב"ד לשיטתייהו אזלו. דהנה נוכל להשתמש בהסברא שישנו בשאלה, רק אם נימא דמהני שאלה בנזירות על כל פרט ופרט לבד. דהא בכאן, בנזיר מצורע, הרי אין אנו באים לסלק ממנו את עיקר הנזירות, אך אנו באים להתיר לו את הפרט של איסור הגלוח לבד, כי ע"כ הראב"ד לשיטתו, דס"ל דמהני שאלה אחדא, כנ"ל, שפיר שייך למימר לדידיה, דלכן דחי תגלחת הנגע לנזירות, משום דאיסור הגלוח בנזירות ישנו בשאלה. אבל הרמב"ם לשיטתו, כנ"ל, דלא מהני שאלה אחדא, ע"כ הוצרך בזה לבקש טעם אחר, משום דהטעם שישנו בשאלה לא שייך כאן כלל בזה, אחרי דעצם הנזירות נשאר עליו גם כשנצטרע, ואנו רוצים רק להתירו בפרט של הגלוח, והפרט הזה הרי אינו בשאלה, כנ"ל, דלדידיה כ"ז, שעיקר הנזירות קיים, גם אם ישאל על הגלוח לא מהני.
4וממילא מובן, דלפ"ז לא יקשה כלל קושית הראב"ד מהגמ' דיבמות, אחרי שאמרנו דהגמ' גופא פליגי בזה בנזיר, והרמב"ם סובר דהגמ' ביבמות קאי לפי האב"א הראשונה, אבל להאב"א האחרונה ע"כ צ"ל הטעם של הרמב"ם.
5וכשם שהרמב"ם לשיטתו לא היה יכול להסתפק בזה בטעמו של הראב"ד כנ"ל, כך א"א היה לו להראב"ד ולהגמ' דיבמות לבוא בזה בטעמא של הרמב"ם.
6דהנה האבני מלואים בתשובתו (סי' כב) מקשה, על טעמו של הרמב"ם, דהא בנזירות מלבד העשה דקדוש יהיה, יש גם העשה של ככל היוצא מפיו יעשה, כמבואר ברמב"ם פ"א מהל' נזירות (ה"ג) א"כ הרי שוב יקשה הא אין עשה דוחה ל"ת ועשה?
7אכן כבר תירצנו ע"ז בפרק הראשון משמעתתא זו לפי שיטת המהרי"ט בנזירות, א"כ, באמת, הרי הפרטים לא יצאו כלל מתוך פיו, וע"כ דהוא דבר מסתעף מהאיסורים שאסרה התורה בנזירות, משום דכיון דהתורה גזרה על מי שיש לו תואר נזיר להשמר מכל אלה, א"כ כשעובר על אחת מהנה הוא עובר על תורת הנזיר, שקיבל עליו בעצמו ע"י דבריו. אבל בנזיר שנצטרע, כיון דס"ס העשה דוחה את הלאו דלא יגלח, תו העשה דכל היוצא מתוך פיו ליכא מעיקרא, דכשאין האב - איסור הגלוח - ממילא בטלה התולדה, העשה של כל היוצא מפיו המסתעף ממנה. אכן בכ"ז הרמב"ם לשיטתו, דס"ל כשיטת המהרי"ט הנ"ל, אבל הראב"ד לשיטתו, דס"ל דנזירות הוה מצד קבלה. הרי לא שייך טעמא דהרמב"ם, דנהי דלא שייך בזה העשה דקדוש יהיה, אבל הרי ישאר בזה העשה של ככל היוצא מפיו, כנ"ל.
8נמצא מדברינו, שבשני הטעמים ביחד א"א להשתמש, משום דהם תרתי דסתרי, ויוצדק גם זאת, מה דלא קאמרה הגמ' טעמא של הרמב"ם, משום דלהגמ' דיבמות דמהני שאלה אחדא, שוב לא שייך כלל טעמא של הרמב"ם, כנ"ל.