דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ג' מהות הנזירות בכלל ובפרט מא

1מחלוקת הרמב"ם בפ"ו מהל' נזירות (הלכה ב) והתוס' נזיר (לט, א) במהות סתירת התגלחת. - קושית הלח"מ על הרמב"ם מגמ' נזיר (מד, א). - חקירה בהעשה דגדל פרע, אם זו היא מצוה אמצעית, או מצוה תכליתית. - ובזה נחלקו התוס' והרמב"ם. - דבר שאצ"ל, דבזה מסולקת קושית הלח"מ. - המחלוקת הוא בעוד פרט, דלדעת התוס' מיירי דוקא שגלחוהו ביום מלאת, אבל להרמב"ם ל"ש.

2רמב"ם פרק ששי מהל' נזירות (הלכה ב): "כיצד נדר נזירות מאה יום ולאחר כ' יום נתגלח רוב ראשו, ה"ז שוהה ל' יום, עד שירבה שער ראשו, ואחר הל' יום מונה פ' יום תשלום ימי נזירותו, וכל אותן הל' יום כל דקדוקי נזירות עליו, אלא שאין עולין לו מן המנין".

3ועי' בלח"מ שם, שהקשה ע"ז מסוגית הגמ' בנזיר (מד, א), דמקשינן שם: "ויין יסתור ל' יום ק"ו מתגלחת, ומה תגלחת שהותרה מכללה סותרת, יין שלא היתר מכללו אינו דין שיסתור?" ומתרצינן "מידי הוא טעמא, אלא משום גידול שער גבי יין, הא קאים שערו". וא"כ בנזירות מרובה, דאע"פ שיגלח באמצע הרי עדיין נשאר זמן לגידול שער אמאי סותר? ואם באמת גם בכה"ג סותר הרי הדרא קושיה לדוכתא דנילף מינה יין, דהשתא ליכא למימר התם טעמא משום גידול שער, דבלאו הכי איכא גידול שער?

4והתוס' באמת חולקים ע"ז, שכתבו שם (לט, א ד"ה סתם) דבנזירות של ס' יום, אם גלחוהו ביום ל' אינו סותר כלום, דאיכא עדיין גידול שער קודם יום תגלחת.

5אמנם לשון המשנה (מד, א): "חומר בטומאה מבתגלחת, שהטומאה סותרת את הכול וחייבין עליה קרבן, ותגלחת אינה סותרת, אלא ל' ואין חייבין עליה קרבן", מורין כדברי הרמב"ם.

6והנ"ל בזה, דהנה יש לחקור בהעשה ד"קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו", אם זהו רק מצוה אמצעית, כלומר דהוא מחויב בגידול פרע, כדי שיהיה לו מה לגלח בסוף הנזירות, או דזהו מצוה תכליתית, כלומר, דהגידול גופא זהו מצוה בפני עצמה.

7ונ"מ לדינא, בנזיר שמשון דליכא ביה גלוח, אם יעבור על עשה הנ"ל, כשיסיר את שערות ראשו ע"י שאר המעבירים שלא כעין תער; דאם נימא כהצד הראשון, לא יעבור בזה שום איסור, דהא האיסור גלוח אין בזה אחרי דהוה שלא כעין תער; ועל העשה הנ"ל נמי לא עבר, אחרי דהעשה הוא רק מסובב ממצות הגלוח, וכיון דהסבה איננה, ממילא המסובב נמי ליתא. אבל להצד השני, יעבור על העשה דגדל פרע דבכל נזירות, דס"ס לא דל את שער ראשו.

8ומלשון הרמב"ם בפ"א מהל' נזירות (הלכה ג): "נדר בנזיר וקיים נדרו כמצותו הרי זה עושה שלש מצוות עשה. האחת, ככל היוצא מפיו יעשה והרי עשה. והשניה גדל פרע שער ראשו והרי גידל. והשלישית תגלחתו עם הבאת קרבנותיו". משמע יותר כהצד השני.

9והדבר מבואר להדיא ברמב"ם פ"ז מהל' נזירות (הלכה טו), שכתב: "והלא נזיר שגלח בימי נזרו עבר על ל"ת ועשה, שנאמר קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו, ובכל מקום אין עשה דוחה את ל"ת ועשה שכמותו, ולמה דוחה עשה של תגלחת הנגע לנזירותו. מפני שכבר נטמא הנזיר בצרעת, וימי חלוטו אין עולין לו כמו שבארנו, והרי אינו קדוש בהן, ובטל העשה מאליו ולא נשאר אלא ל"ת שהוא תער לא יעבור על ראשו". ואי נימא כהצד הראשון, מה נ"מ לן במה שימי חלוטו אין עולין לו, אבל ס"ס הלא עליו לגדל פרע כדי שיהיה לו אח"כ מה לגלח; וע"כ דסובר כהצד השני, דהוא מצוה תכליתית, דהקדושה שבו מטלת עליו לגדל שער, ואחרי שימי חלוטו אין עולין לו, הנה בהימים האלו ליתא העשה.

10ומובן דבזה נחלקו התוס' והרמב"ם. דאי נימא כהצד הראשון, בודאי צדקו בעלי התוס', דבנזירות של ס', למשל, אם גלחוהו ביום ל' אינו סותר כלום, דהא ס"ס בכלות ימי הנזירות יהיה לו מה לגלח, ומה איכפת לן מה שנתגלח באמצע. אולם הרמב"ם לשיטתו, דהגידול פרע הוא מצוה תכליתית בפני עצמה, וא"כ גם כשקיבל עליו נזירות של ס' יום ונתגלח באמצע, אחרי דרק בשלשים יום יוכל לחזור לו הפרע הרי חסר לו לקיום העשה שלשים יום.

11ודבר שאצ"ל, דבזה מסולקת קושית הלח"מ. דגם לפי שיטת הרמב"ם אין בתגלחת דין סתירה מצד עצמה, שנאמר דנילף מינה יין, אך כל הסתירה הוא כדי להשוות החשבון שיקיים בו המ"ע דגדל פרע, א"כ כל עיקרו לא שייך רק בתגלחת, שעושה רושם לא רק לשעה, אך לזמן, היינו לשלשים יום, ולא שייך מזה ילפותא ליין, כדברי הגמ' "מידי היא טעמא, אלא משום גידול שערו גבי יין הא קאים שערו".

12ובאמת מחלוקת הרמב"ם והתוס' אנו מוצאים בעוד פרט, דהתוס' כתבו (שם): "ומיירי שגלחוהו ביום מלאת, שהרי אם גלחוהו בכ' או יותר למה יסתור את הכל, איך יחזור וימנה מה שמנה כבר, ואולי הכ"נ קאמר, סותר עד שיהו שערותיו כדי שלשים יום", וכן הוא גם דעת הרא"ש שם. אולם מדברי הרמב"ם שכתב שם סתמא "הר"ז סותר ל' יום עד שיהא לו פרע, ואח"כ מתחיל למנות", משמע דפליג ע"ז וסובר, דבכל האופנים הוא מונה להשלים את הנשאר מנזירותו.

13וכן כתב להדיא הרב המאירי בחידושיו בנזיר שם (ד"ה וכל שעבר) "ואם גלח רוב ראשו אפי' בשגגה, אפי' באונס, כגון שגלחוהו לסטים צריך לעמוד שלשים, עד שיהא פרע שלו מגדל, ואחר השלשים משלים נזירותו, הן לנזירות מרובה הן לנזירות מועטת, וכל אותם השלשים כל דקדוקי נזירות עליו, אלא שאין עולין לו מן המנין, אבל כל מה שנמנה קודם הגלוח עולה לו מן המנין ואינו צריך אלא השלמה".

14ומובן דגם זאת מתלי תלי בחקירתנו הנ"ל; והתוס' לשטתייהו דסוברים כהצד הראשון, אינו סותר רק עד שיהא שערותיו כדי שלשים יום; אבל הרמב"ם לשיטתו דסובר כהצד השני, ולדידיה אדרבא פעמים שהתגלחת סותר עוד יותר מהטומאה, דבטומאה אם נטמא למשל ביום י' של סתם נזירות, אזי הוא סותר רק את הי' ימים, אבל בתגלחת גם באופן כזה סותר כל שלשים יום, משום דזהו גופא סתירת השלשים נכללת בהמ"ע דגדל פרע.

15ועיין בנזיר (מ, א): "אמר רב חסדא, ללקות באחת, לעכב בשתים, לסתור אינו סותר אלא ברוב ראשו ובתער. בתער אין במידי אחרינא לא, והקתני מנין לרבות את כל המעבירין? אלא אימא, כעין תער". ורש"י פירש שם (ד"ה ולסתור אין סותר) ד"בהתער" קאי על הסתירה, דדוקא בתער ובכעין תער סותר, אבל אם אינו כעין תער אינו סותר. אבל בתוס' (ד"ה ובתער) פירשו דקאי ארישא, דאינו לוקה אלא בתער, אבל הוא סותר, כי נמי אינו כעין תער, היכא דלא שמר ביה כדי לכוף. והרמב"ם בפרק ששי מהל' נזירות (הלכה א) נראה דסובר כדעת רש"י. ונראה דגם בזה לשטתייהו אזלי, דהתוס' לשטתייהו דכל עיקר הסתירה הוא שיהא במה לקיים את המצות גלוח, אין נ"מ אם היה בכעין תער או שלא כעין תער; אבל הרמב"ם לשיטתו סובר שפיר, דבכעין תער קאי נמי על הסתירה, דאמנם גם שלא בכעין תער הוא צריך אח"כ להמתין כדי שיהא לכוף ראשו לעיקרו, אבל לא משום סתירה היא, אלא משום קיום מצות גלוח, משא"כ בתער או בכעין תער, דיש לזה סתירה מצד עצמו, כנ"ל.