דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ג' מהות הנזירות בכלל ובפרט מג
דרכי משה (עמיאל) · Darkhei Moshe (Amiel), Derekh HaKodesh, Shmatta 3 43
Open in the reader →1דברי הגמ' בנזיר (יג, א) התמוהים מאוד. - גם פירוש התוס' לא יתכן לכאורה כלל. - מחלוקת הרמב"ן ושאר הראשונים, אם שייך הגדר דאגלאי מלתא למפרע בדבר הדרוש לנו ידיעת האדם. - וזו היא באמת האיבעיא בכאן. - ולפ"ז יתישב גם מה דאמר "אליבא דר"ש לא מיבעיא ליה".
2נזיר (יג, א): "בעא מיניה ר' אבא מרב הונא, הריני נזיר לכשיהיה לי בן והפילה אשתו והפריש קרבן וחזרה וילדה מהו. אליבא דמאן. אי אליבא דר"ש מאי תבעי ליה, הא אמר ר"ש ספק נזירות להחמיר, ואלא אליבא דר' יהודה, דאמר ספק נזירות להקל, מאי, קדוש או לא קדוש, מאי נ"מ לגיזתו ולעבוד בו תיקו. ועי' ברש"י (ד"ה נפקא מינה לגיזתו), שדבריו קשים מאד, דמהיכי תיתי נימא דיהי' קדוש למפרע, אחרי דבמשמעות דבריו הוא, דרק כשיהיה לו בן-קיימא אז יועמד עליו דין הנזירות. ועי' במשנה למלך ברמב"ם פ"ט מהלכות נזירות (ה' יג) דמפרש דזה פשיטא דלא חל עליו נזירות, כי אם לאחר שחזרה וילדה, אלא דמבעי ליה אם חל עליו קדושה כלל, אחרי דבשעה שהפרישו היתה הנזירות דבר שלא בא בעולם כלל. אולם לפ"ז קשה למה ליה למתני "והפילה אשתו", הכי הוה ליה למימר "הריני נזיר לכשיהיה לי בן והפריש קרבן וחזרה וילדה", כיון דעיקר הספק, אם מועלת הפרשת קרבן נזירות, בעוד שהנזירות חלה לאחר מכאן; כי ע"כ פירשו בתוס' (ד"ה והפילה) באופן אחר: "וילדה, פירוש מאותו הריון עצמו ולד קיימא, דהשתא יש הוכחה גדולה, מדהאי בר קיימא, הנפל הוי נמי בר קיימא וכלו לו חדשיו, דטיפה היא נחלקת לשתיים, הלכך חלה קדושה על קרבן שהפריש כשהפילה וכו' דאפילו לר' יהודה, דאמר לא מחית איניש נפשיה לספיקא, הכא דאיכא הוכחה גדולה קדוש הקרבן ליאסר בגיזה ובעבודה, או דלמא כה"ג דאיכא הוכחה לר' יהודה, דלא מחית איניש לספיקא, לא חלה הקדושה על הקרבן כלל מכח הפרשה ראשונה, דשמא מקצת הטיפה נקלטה מיד, ומקצת הטיפה השניה לא נקלטה עד אחר שני ימים או ביום ג' וההוא נפל". וגם לשיטתם בלתי מובן, דממ"נ אם עדיין הדבר נשאר מכוסה בספק הא ס"ס לר' יהודה ספק נזירות להקל; ואם חשוב זאת להוכחה גדולה מדהאי בר קיימא הנפל הוי נמי בר קיימא, פשיטא דהוי קדוש קדושה ודאית, ודוחק גדול לאמר, דזהו גופא מיבעיא ליה, אם הוי הוכחה גדולה או לא.
3והנ"ל בזה, ע"פ מה דכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו בחולין (יד, א) על הא דאמרינן "בשני לוגין, שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה וכו' ומיחל ושותה מיד" וז"ל: "ק"ל, דהא בעי למימר לצפונו או לדרומו, כדתנן בפרק ג' דתרומות (מ"ה), האומר תרומת כרי זה לתוכו ומעשרותיו בתוכו ותרומת מעשר זה, בתוכו, ר"ש אומר, קרא שם, וחכ"א, עד שיאמר לצפונו או לדרומו, אלמא בעי למימר לצפונו או לדרומו, והכי קתני מה שאני עתיד להפריש וכו'?
4וכתב הרמב"ן ז"ל בשם גאון ז"ל, דלמ"ד יש ברירה באומר שאני עתיד להפריש מהני, דכשהוא מפרישו הוברר הדבר למפרע שעל מה שהפריש חל המעשר ושיריה ניכרין הן למפרע, אע"פ שלא הי' ניכרין בשעת קריאה ובשעת שתיה".
5אולם עי' בריטב"א סוכה (כג, ב ד"ה אומר שני לוגין), שהקשה ג"כ קושית הרשב"א הנ"ל והביא תירוץ הרמב"ן ודחהו. ועי' ברש"י מכות (יט, ב ד"ה מעשר ראשון בצפונה) שכתב ג"כ, דמתני' דשתי לוגין פליגא אהא, וס"ל, דלא בעינן ראשית שיהא שיריה נמכרין".
6ונראה דמפרש ג"כ, דע"ז לא שייך למימר אגלאי מלתא למפרע.
7וברור, דמחלוקת היא בזה, אם שייך הגדר אגלאי מלתא למפרע בדבר, שדרוש לא רק ידיעת המציאות, אך העיקר ידיעת האדם, כמו בתרומה ומעשרות, דבעינן שיהא שיריה נכרין; דהרמב"ן תפס, דגם ע"ז שייך למימר ברירה, לומר אגלאי מלתא למפרע, דהוי נכרין, אבל הריטב"א, ושזוהי גם שיטת רש"י, סוברים, דהאגלאי מלתא למפרע אינו מועיל רק על זה, דנימא דבמציאות קמי שמיא הוה הדבר מבורר, אבל כיון דבעינן בזה היכרו של האדם, וזה תועיל הברירה, דס"ס למפרע לא היו שיריה נכרין.
8ועכשיו נימא, דאמנם צדקו התוס', דיש הוכחה גדולה כשילדה מאותו הריון עצמו, מדהאי בר קיימא הנפל נמי הוי בר קיימא וכלו לו חדשיו; אך בזה גופא מספקא ליה לר' אבא, כיון דלר' יהודה ספק נזירות להקל, משום דלא מחית איניש נפשיה לספיקא, אם שייך ע"ז לומר אגלאי מלתא למפרע, דהא ס"ס מקודם היה הדבר מכוסה בספק, והגילוח נעשה רק על המציאות, אבל לא על ידיעת האדם, או כשיטת הרמב"ן, דגם בידיעת האדם שייך לומר הגדר אגלאי מלתא למפרע כנ"ל.
9ולפ"ז יתישב גם מה דאמר, אליבא דר"ש דאמר ספק נזירות להחמיר לא מיבעיא ליה, והיה קשה להו להתוס', הלא גם לר"ש איכא לספוקי, אם ילקה מצד ודאי כנ"ל, דהוי הוכחה גדולה או דלא נשאר רק ספק, דאסור, אבל אינו לוקה. ועי' בתוס' (ד"ה ונ"מ) שדחקו בזה. אכן לפי דברינו אמנם כן, דלר"ש הוא לוקה, כיון דאית ליה ספק נזירות להחמיר הרי דס"ל, דמחית איניש נפשיה לספיקא, אם כן אין כאן חסרון מצד ידיעת האדם, דהא נחוץ לנו רק ידיעה במציאות, וע"ז הרי שוב שייך למימר, אגלאי מלתא למפרע, והוי ודאי, וכל הספק הוא רק לר"י, דלדידיה מלבד חסרון הידיעה במציאות יש כאן חסרון מצד ידיעות האדם, ומי יודע אם שייך ע"ז למימר אגלאי מלתא למפרע כנ"ל.