דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ג' מהות הנזירות בכלל ובפרט מד

1פלא על לשון הרמב"ם בפ"ד בהל' נזירות (הלכה יא) "לשבת הבאה שהוא ספק". - ספק אם בנזירות עולם תועיל שאלה לזמן. - ראיה לזה מגמ' נזיר (יג, ב ויד, א). - אולם באמת א"א להגיד זאת בכונת הרמב"ם, דהא איהו פליג ע"ז, כמבואר שם בפ"ד (הלכה ח). - ההבדל בין נזיר עולם לנזיר לאלף שנה, למשל, דאז תועיל שאלה. - ועוד נ"ל, דאם היה ודאי הדבר שלא יבוא, לא היתה חלה הנזירות כלל.

2רמב"ם פ"ד מהל' נזירות (הלכה יא): "האומר הריני נזיר ביום שבן דוד בא בו, אם בחול נדר הר"ז אסור לעולם, ואם בשבת או ביו"ט נדר; אותה שבת או אותו יו"ט מותר, מכאן ואילך אסור לעולם; שהדבר ספק, אם יבוא בשבת או ביו"ט, או לא יבוא, והואיל והוא ספק ביום שנדר לא חלה עליו נזירות, שספק נזירות להקל, מכאן ואילך חלה עליו נזירות. ושבת הבאה שהיא ספק אינה מפקעת נזירות שחלה עליו".

3ופלא גדול בעיני, למה הוזקק הרמב"ם להוסיף בלשונו הזהב את הדברים "שהיא ספק אינה מפקעת נזירות", ומשמע דלולא זאת, כלומר, אם היה לנו ודאי, שבשבת ויו"ט לא יבוא, אזי אע"פ, שחלה עליו נזירות לעולם, בכ"ז היה מותר בשבת או ביו"ט, עליו נזירות לעולם, בכ"ז היה מותר בשבת או ביו"ט, והאיך יתכן זאת, שבנזיר עולם יהיה זמנים באמצע שתופסק נזירותו, הלא זהו תרתי דסתרי?

4ובגמ' בעירובין (מג, ב) אמרינן בפשטות "אילימא דקאי בחול, כיון דחל עליה נזירות היכי אתיא שבתא ומפקעא ליה". ומורין הדברים, דבעצם הדבר כיון דחלה עליה כבר נזירות עולם, תו אי אפשר, דבשבת תופקע; ותתחזק עוד יותר הקושיא, למה איצטריך להרמב"ם להוסיף משנה שאינה צריכה, וכל יתר כנטול דמי?

5ובעמדי ע"ז נתעורר ספק בלבי, אולי גם בנזירות עולם תועיל שאלה לזמן, כלומר, כשאינו רוצה לחזור מעצם הנזירות, אך רוצה הוא למצוא התרה לאיזה זמן ידוע, ואח"כ יחזור לנזירותו נזירות עולם.

6שלכאורה השכל מחייב, שזהו דבר שאי אפשר שאם כי גם בנזירות עולם מועלת שאלה, הוא מפני דע"י השאלה מסתלקת הנזירות מעיקרה, אבל הא לא יתכן לעשות בבת אחת דבר והפוכו, כי עצם הגדר של נזירות עולם הלא הוא דבר שאין לו הפסק.

7אבל באמת הדבר מבואר להדיא בגמ' נזיר (יג, ב ויד, א): "בעי רבא, אמר הריני נזיר לאחר כ' יום ומעכשיו ק' יום מהו, כיון דהלין ק' בעשרין לא שלמן לא חיילין, או דלמא, כיון דאית ליה גידול שער לבסוף חיילין וכו' ואת"ל חיילי, אמר הריני נזיר לאחר כ' יום ומעכשיו נזיר עולם, מהו מי חיילא עליה או לא, את"ל הכא כיון דאפשר לאיתשולי חיילא, כו'". ועי' ברש"י (ד"ה ואת"ל) ותוס' (ד"ה מי חיילא) שפירשו, דהספק הוא שתחול שתי הנזירות, כלומר, שיעשה מעכשיו נזיר עולם, ואחר כ' יום תופסק הנזירות עולם ומתחלת הנזירות סתם, ואחר שלשים יגלח וחוזר שוב להנזירות עולם כמתחלה; ואע"ג, שכאמור הגדר של נזירות עולם הוא דאין לה הפסק, אבל כיון דאפשר לאיתשולי על איזה מהם שירצה, גם על הנזירות עולם וגם על הנזירות סתם, אין אחת מעכבת את חברתה.

8ונראה מזה, דתפסינן דגם בנזירות עולם מועלת שאלה לזמן, ואם כי בכל שאלה נחוץ פתח חרטה, אבל בכאן, כיון דאמר מקודם, הריני נזיר לאחר כ' יום הוה בגדר נדר ופתחו עמו, כמבואר בתוס' נזיר (ט, א ד"ה אין). ולכן, אע"ג דחלה עליו נזירות עולם, בכ"ז יצויר שיהיה הפסק באמצע שלשים יום ואח"כ ישוב שוב לנזירות עולם, דאל"כ, ולא תועיל שאלה לזמן בנזירות עולם, מה מועלת לן מה דאפשר לאיתשולי, הא האפשר אינו עדיף יותר מכפי שהיתה שאלה באמת.

9ואם באמת כך הוא, אז ממילא מובן, דצדק הרמב"ם מה שהוסיף את הדברים "ושבת הבאה שהיא ספק, אינה מפקעת נזירות שחלה עליו", משום דאם היה הדבר ודאי, שבשבת לא יבא, אז אע"פ שחלה עליו נזירות עולם, בכ"ז הוה הפסק בשבתות ויו"ט מצד שאלה, כיון דבפירוש התנה ביום שבן דוד בא, הוה בגדר נדר ופתחו עמו, כנ"ל.

10אולם באמת אנו מוצאים, דהרמב"ם פליג ע"ז, כי שם בפ"ד (הלכה ח) פסק: "אמר, הריני נזיר לאחר כ' יום וחזר ואמר, הריני נזיר עולם מעתה, לא חלה עליו נזירות שנדר בראשונה". ועי' שם בכ"מ דמפרש: "פסקה כאת"ל, דכיון דאפשר לאיתשולי אנזירות שנזר לאחר כ' יום, חיילא נזירות עולם, שכיון שהתחילה לחול בכ' יום, שוב אין לה הפסק". ונראה באמת, דלדעתו אינה מועלת שאלה לזמן בנזירות עולם, דזהו תרתי דסתרי "שכיון שהתחילה לחול שוב אין לה הפסק", והשאלה אינה מועלת רק לסלק את הנזירות סתמא, ומצד דאפשר לאיתשולי עליה איננה מעכבת את הנזירות עולם שתחול.

11וא"כ הדרא קושיא לדוכתה על הרמב"ם, שהוסיף דברים שלא לצורך?

12והנ"ל בזה דהנה אנו מוצאים הבדל בין נזיר עולם ובין נזיר לאלף שנה, כמבואר בנזיר (ח, ב) וברמב"ם פ"ג מהל' נזירות (הלכה יא), דאע"פ שאי אפשר שיחיה האדם אלף שנה, בכ"ז אין בזה הדין של נזיר עולם, אלא דין של נזיר לזמן קצוב, שאסור לגלח עד סוף ימי נזרו.

13והנה בכאן, באומר הריני נזיר ביום שבן דוד בא, כתב הר"ז אסור לעולם, ולא פירש, אם יהיה לו דין של נזיר עולם, או דין של נזיר לזמן, אך זמן שלא יופסק, כציור של נזיר לאלף שנה.

14ומסתבר יותר, דהוה לזה דין של נזיר לזמן: דאי משום דהזמן יומשך תמיד, הא גם באלף שנה הרי הדבר ודאי שיומשך בכל ימי חייו, ובכ"ז כיון דרק הזמן גורם א"א לכלול זאת בסוג נזיר עולם, דהוא שם תואר נזירות בפני עצמו; וה"נ אע"ג דבכל יום אפשר לבן דוד לבוא, אבל כיון דרק יומא גרם, לא נוכל לכלול זאת בשם נזיר עולם.

15וזהו שדייק הרמב"ם בלשונו הזהב הר"ז "אסור לעולם", ולא "נזיר עולם".

16וא"כ אפשר, דאע"ג דבנזיר עולם לדעת הרמב"ם אינה מועלת שאלה לזמן, הוא משום דשם הזמן הוא דבר המסתעף, וא"א לבטל את המסתעף, כשאינו עוקר מקודם את העיקר; אבל באומר הריני נזיר לאלף שנים יתכן מאוד, דאף לדעתו תועיל שאלה לזמן. וכמו כן בנ"ד, ביום שבן דוד בא, ולכן הוצרך הרמב"ם להוסיף מצד, דגם בשבת ויו"ט ספק הוא אם יבוא, ומספיקא לא נפקעה הנזירות.

17ועוד נראה לי בזה מה שקרוב יותר לאמת, דהנה אנו רואים מדברי הגמ' הנ"ל, דלולא הטעם דאפשר לאיתשולי, לא היתה חלה עליו נזירות עולם עד לאחר חמישים; ואע"ג דאמר בפירוש, ומעכשיו נזיר עולם, היה מותר בעשרים ימים הראשונים בשתית יין, כדברי רש"י שם: "דנזיר עולם אין לו הפסק והאי דמגלח משלשים לשלשים, היינו טעמא משום כובד ולא משום דלהוי הפסק, וכיון דאין לו הפסק לא פסקינן להו מתוכן, וכאן דלא אפשר בלא הפסקה, לא תיחול עליה נזירות כלל עד לאחר כ' דלימנו ל' של נזירותו ברישא". והא דפסק הרמב"ם דחלה עליו בכה"ג נזירות עולם תיכף ומיד, הוא משום דאפשר לאיתשולי על הנזירות לאחר כ', ולא יהיה והפסק, אבל לולא זאת היה סובר ג"כ במקבל נזירות עולם בהפסקות, דלא חלה עליה כלל. וא"כ לפ"ז היה מוכרח הרמב"ם להוסיף את הדברים "ושבת הבאה שהוא ספק", דאם היה ודאי שלא יבא הרי נקרא, שהוא מקבל נזירות עולם ע"י הפסקות, ולא היתה חלה עליו נזירות כלל.