דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ג' מהות הנזירות בכלל ובפרט ו

1אלו ואלו דברי אלקים חיים. - הדבר מפורש להדיא בגמ' נדרים (ג, ב). - קושית המפרשים על הגמ' הנ"ל. המקשן סובר דבל יחל שייך רק במקום שהדיבור נשאר בלי שום תוצאות. - לפ"ז לא שייך בל יחל רק בשבועה ובנדרים דאמר אכל ככר זה ולא אכל. - התרצן מתרץ דיש בנזירות שני הדברים יחד.

2אולם בעצם הדבר, בהחקירה במהות גדר הנזירות, נ"ל דאלו ואלו דברי אלקים חיים, כלומר דאמנם נזירות היא תואר קדושה וממילא נאסר בכל הדברים הנ"ל, אבל כיון דידוע, דע"י זה הוא נאסר בכל הנ"ל הרי יש בזה גם קבלה, דכשאמר הריני נזיר הרי הוה כאילו קיבל בפירוש עליו, שלא ישתה יין וכדומה, דלא גרע מידות נדרים.

3ובאמת הדבר הזה מפורש להדיא בגמ' נדרים (ג, ב): "אמר מר: ומה נדרים עובר בבל יחל ובל תאחר, בשלמא בל יחל דנדרים משכחת לה, כגון דאמר ככר זו אוכל ולא אכלה עובר משום בל יחל דברו, אלא בל יחל דנזירות היכי משכחת לה, כיון דאמר הריני נזיר הוה ליה נזיר, אכל קם ליה בבל יאכל, שתה קם ליה בבל ישתה? אמר רבא, לעבור עליו בשנים".

4ועי' בהגהות רעק"א ז"ל, שהקשה ע"ז: "וצ"ע, דהא נדר בקום ועשה לא משכחת לה, דכל נדר הוא, שאוסר חפץ עליו, ובנדר שלא אוכל ס"ל לכמה פוסקים דהוי יד, דכונתו לאסור המאכל עליו, אבל לידור לעשות מעשה לא משכחת לה"? ועי' בהגהות רש"ש שכתב לתרץ, לפי שיטת הר"ן בריש מכלתין, "דאם אמר דבר זה אסור עלי גם הוא מעיקרי הנדר, כמו כן יוכל לחייב א"ע בקום ועשה בדיבורא בעלמא" - וביותר יש להטעים זאת, עפ"י דברי הרא"ש לקמן (דף ח, א) על הא, דאמרינן שם, האומר אשכים ואשנה פרק זה נדר גדול נדר לאלקי ישראל, שכתב ע"ז: "לאו היינו נדר ממש, דלא איקרי נדר, אלא, שמתפיס בנדר בנדור, אלא מחשבינן ליה כאילו נדר לצדקה, דאמרינן בפ"ק דר"ה (דף ו, א) בפיך זו צדקה". וה"נ אולי מיירי באכילה של מצוה. אבל עדיין קשה, ל"ל להגמ' להכנס בזה בפרצה דחוקה, ולא אמר בפשטות, כגון דאמר קונם ככר זה עלי ואכל? וגם בעצם הקושיא של הגמ' בל יחל דנזירות היכי משכחת לה, דחקו הראשונים, דקארי לה מאי קארי לה, מדוע לא משכחת? שבשביל זה הודחקו לפרש (ר"ן ד"ה אמר מר) "כלומר, היכי משכחת לה, דאיכא בל יחל לחודה, דקס"ד, דכי היכי, דבנדרים ליכא אלא חד לאו ה"נ בנזירות, דאי לא לא שוו אהדדי". והדוחק בזה מבואר? ועי' עוד בהגהות פורת יוסף הנדפס בש"ס וילנא, שהקשה עוד, שהו"מ למימר, דמשכחת לה בכל שהוא, דבקונמות חייב בכ"ש כדאיתא בשבועות (דף כב, ב), וגבי נזיר אינו חייב עד שיאכל כזית, כדאיתא בנזיר (לד, א) וא"כ אתי היקישא לאורויי לן, דגם בכ"ש עובר בבל יחל?

5אמנם הקושיא הנ"ל עוד אפשר לתרץ עפ"י דברי האבני מלואים שהבאנו לעיל, דהבל יחל בנזירות הוא דבר המסתעף מהבל יאכל והבל ישתה ושאר דיני הנזירות, וכשאין הסבה ממילא בטל המסובב. וא"כ, כיון דגבי נזיר אינו חייב עד שיאכל כזית, אין במשהו גם הבל יחל. אבל הקושיות הנ"ל עדיין בתקפן עומדות.

6והנ"ל בזה, דהשקלא וטריא בכאן הוא בזה, דהמקשן סובר, דלא יחל שייך רק במקום, שהדיבור נשאר בלי שום הוצאות, וכשעובר ע"ז, הרי נמצא דלא נתקיים דבריו; אבל במקום שהדבור פעל איזה חלות בחפץ או בגופו, שם גם כשיעבור על תוצאות החלות, לא שייך בכאן הלאו דלא יחל, דהא דבריו כבר נתקיימו בכל האופנים. ולפ"ז לא שייך הלאו דלא יחל רק בשבועה, דהוא רק איסור גברא. כלומר שלדבריו אין שום חלות ורק האיסור שלא ימיר דברו. אבל בנדרים ובנזיר, דבשניהם החלות כבר התהוה, בהראשון - איסור חפצא ובהשני - תואר קדושה, גם כשיעבור, הנה עבר על האיסור חפצא או חלל קדושתו, אבל דבריו הרי לא חלל, דהא לא הוציא דבריו לבטלה, דבכל האופנים התהוה מדבריו דבר חדש?

7אך בכ"ז, בנדרים משכחת שיעבור בבל יחל, כגון דאמר ככר זה אוכל ולא אכלה, וכפי דברינו הנ"ל, דגם זאת בסוג נדר. וניחא בזה מה דלא דאמר בפשיטות, כשאמר קונם ככר זה עלי, משום דלדעת המקשן, אמנם באופן כזה אין כאן כלל הבל יחל; אבל בנזיר, דכמובן אין בזה ציור כנ"ל, שפיר הוא מקשה, "כיון דאמר הריני נזיר הוה ליה נזיר, אכל קם ליה בבל יאכל, שתה קם ליה בבל ישתה" כלומר, דגם כשעובר הרי אין בזה הלאו דלא יחל דברו, דהא דבריו כבר פעלו זאת גופא דקם ליה בבל יאכל ובבל ישתה, משום התואר קדושה, וכיון דקמו דבריו הרי לא חלל דבריו?

8וע"ז מתרץ התרצן, "לעבור עליו בשני לאוין", כדברינו הנ"ל, דאמנם בנזירות יש גם שני הדברים יחד, גם תואר קדושה וגם איסור מצד הקבלה, והבל יאכל הוא מצד התואר קדושה, והבל יחל הוא מצד הקבלה; וממילא לפ"ז גם בנדרים יש בל יחל, לא רק כשאמר ככר זה אוכל, אך גם להיפך, כשאמר קונם ככר זה עלי. משום דגם בנדרים יש שני איסורים: איסור חפצא ואיסור גברא כמבואר בר"ן נדרים (יח, א בד"ה הלכך) שכתב: "משום דבנדרים כי היכי דאית בהו איסור חפצא איסור גברא נמי אית בהו, שהרי מכיון שנאסר עליו קם עליה בלא יחל דברו". והוא כנ"ל, דמלבד האיסור המתהוה על החפץ נשאר עליו חיוב מצד הקבלה, אך כ"ז לפי המסקנא, אבל להמקשן דעת אחרת היה בזה, ולדידיה, בנדרים, כיון דהוה איסור חפצא אין כלל בזה איסור גברא.

9והתבונן בדבר ותראה, כי בזה נוכל להשוות הרבה מהסתירות שהבאנו בפרק הראשון, דבאיזה מקומות משמע, דהוא תואר קדושה ובאיזה מקומות, דהוא גדר קבלה - דלפ"ז שניהם אחת.