דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ג' מהות הנזירות בכלל ובפרט ח

1קדושא ואבדלתא בנזירות. - מחלוקת המפרש בנזיר (ד, א) עם הראב"ן. - קושית השאג"א על הראב"ן הנ"ל. - הדבר מתלי תלי בהחקירה ע"ד מהות הנזירות. - גם לשיטת מהרי"ט ראויה היא הנזירות לחול ע"ד מצוה, משום דכל מצוה היא בגברא ונזירות היא בגופו. - לכאורה לפי שיטת המפרש יהא ראיה מזה דלא כהמהרי"ט. - ר"ש סובר דנזירות הוי בגדר קבלה ולר"ש לשיטתו שפיר מקשינן.

2נזיר (ג; ד, א): "ר"ש אומר, אינו חייב עד שידור מכולם. ורבנן אמרי, אפילו לא נזר אלא בחד מנהון הוי נזיר וכו' ור' שמעון נמי, הכתיב מיין ושכר יזיר? ההוא מיבעי ליה, לאסור יין מצוה כיין הרשות. מאי היא קדושתא ואבדלתא, הרי מושבע ועומד עליו מהר סיני?" ופי' המפרש (ד"ה והרי מושבע), דהקושיא היא משום, דלא אתי שבועה ומבטלת מצוה. וכתב עוד וז"ל "וא"ת, הא תנן נדרים (טז, א ושבועות כה, א) חומר בנדרים מבשבועות, שכן הנדר חל על דבר מצוה כדבר הרשות, דאיש כי ידור נדר לה' כתיב אפילו במידי דלה', נמי? לא קשיא, דהא לא הוי, אלא כגון דאמר ישיבת סוכה עליו, דאוסר אותה עליו, ואין מאכילין את האדם דבר האסור לו, אבל אם אמר קונם שלא אשב בסוכה אין בדבריו כלום".

3ועי' בשאגת אריה (סי' ס ד"ה וראיתי לראב"ן), שהביא ע"ז בשם הראב"ן "הקשה לו ר"מ, אהא דפריך מושבע ועומד מהר סיני הוא דק"ל מתני' דנדרים, דקתני, שהנדרים חלין ע"ד מצוה כדבר הרשות? ושאל את פי ר' יעקב הצרפתי וכו' אלא כך נ"ל פי', מושבע ועומד מהר סיני הוא, וכיון שמצוה לקדש על היין מה"ת, אין נדר הנזיר בסתם חל עליו, אלא במפרש, שיאמר הריני נזיר מיין מצוה דהיינו קידוש, כדתנן בנדרים שהנדרים חלין על דבר מצוה, סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל, תפילין שאני מניח, אלמא במפרש חיילא ולא בסתם". והשאג"א הרבה לסתור זאת, דהא אדרבא בסתם חלין טפי ממפרש, דהא אפי' שבועה, דלא חיילא במפרש, אפ"ה בסתמא חלה ע"י כולל, דמיגו דחלה ע"ד הרשות חלה נמי ע"ד מצוה, כמבואר בירושלמי (שבועות פ"ג ה"ד) וברי"ף בס"פ שבועות שתיים בתרא ובשילהי פסחים: שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי פסח; שלא אוכל מצה בליל פסח, לוקה ואוכל מצה בליל פסח. אלמא, דבסתמא חל יותר ממפרש, משום דמיגו דחל על דבר הרשות, חייב נמי על של מצוה?

4כי ע"כ הוא חפץ לאמר, דנזירות אינה חלה לבטל מ"ע, משום דנזירות נמי מוסר נפשיה מחפצא הוא, והוי כשבועה, דאינה מועלת לבטל מ"ע.

5והנה דבר שאצ"ל, דזהו מתלי תלי בהחקירה בעצם הגדר נזירות, אם הוא איסור גברא או איסור חפצא. ונראה, דהמפרש סבירא ליה דהוה איסור גברא, והראב"ן סובר דהוי איסור חפצא.

6אולם לשיטת המהרי"ט, דנזירות הוא תואר קדושה, נ"ל, דראויה היא הנזירות לחול אף לבטל דבר מצוה, משום דכל מצוה הוא חובת גברא ונזירות הוא בגופו, דזהו שני ענינים נפרדים. ועי' ברמב"ם שהסביר בלשונו הזהב, הא דנדרים חלים ע"ד מצוה ושבועה איננה חלה בפ"ג מהלכות נדרים (הלכה ז): "שהנשבע אוסר עצמו על דבר שנשבע עליו, והנודר אוסר הדבר הנדור על עצמו; נמצא, הנשבע לבטל מצוה אוסר עצמו, וכבר עצמו מושבע מהר סיני, ואין שבועה חלה על שבועה. והאוסר דבר זה בנדר, זה הדבר הוא שנאסר, ואותו הדבר אינו מושבע מהר סיני". וא"כ זהו לא שייך רק בשבועה, דכמו דהמ"ע הוא חובת פעולה, ה"נ השבועה הוא איסור פעולה, ואין בידו לאסור את מה שהוא מחויב. אבל בנזירות, לפ"ז, איננו אוסר את מה שהוא מחויב, דהחיוב הוא בפעולה והאיסור הוא דבר מסתעף מקדושת הגוף שלו, וכיון דהמצוה אינה יכולה למנוע את הקדושה שלא תתהוה עליו, משום שאינן בכלל תרתי דסתרי, ממילא מסתעף מזה גם האיסור.

7וא"כ לכאורה לפי שיטת המפרש יהיה ראיה מזה דלא כהמהרי"ט, דלשיטתו מאי מקשינן והלא מושבע ועומד מהר סיני, דשפיר חיילי נזירות לבטל את המצוה?

8אולם באמת יש לומר, דמחלוקת ר"ש ורבנן אם כי כ"א מסתמך אקרא, אבל מכללה נשמע גם זאת דלר"ש הנזירות הוא בגדר קבלה, ולכן קאמר אינו חייב עד שידור מכולם. אבל לרבנן הוא מצד תואר קדושה, וכל האיסורים מסתעפים מזה ממילא, ולכן אף כשמתנה בפירוש, דמקבל עליו את כל הפרטים הוא מוזהר עליהם ג"כ לא בשביל קבלתו, אך בשביל קדושתו, וממילא אף כשממאן באיזה מהפרטים נמי לא משגחינן בזה, אחרי דס"ס הקדושה נתפסה בו; וא"כ לר"ש לשיטתו, שפיר מקשינן והא מושבע ועומד מהר סיני, אחרי דלדידיה מצד קבלה הוא והוי איסור גברא, אבל אה"נ, דלרבנן דלא הוי איסור גברא, אך קדושת הגוף שפיר חיילי אף לבטל מצוה.