דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ד' סוגי איסורי עצמו בכלל, התהוותם ובטולם א

1שמעתתא ד' סוגי איסורי עצמו בכלל, התהוותם ובטולם קושית התוס' בשבועות (כד, א). - תירוצם אינו מובן. - הסבר הדברים עפ"י דברי האבנ"מ בתשובה (סי' טו). - וביתר ביאור עפ"י מה דמצינו בשבועות (כא, ב) ההבדל בין שבועה וקונמות לנזירות. - מהרמב"ם פ"א מהל' נזירות (הלכה ה) מוכח דיש הבדל בין נדרים לנזירות גם לענין ידים שאינן מוכיחות. - ובזה יש לישב קצת קושית התוס' שם בשבועות דתימה דחמיר קונם מהקדש.

2שבועות (כד, א) "כי אמרינן איסור כולל, באיסור הבא ע"י עצמו לא אמרינן". ובתוס' שם (ד"ה באיסור): "וא"ת והא נמי איתא בהדיא במשנה דמייתי לקמן יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות ואשם אחד וקחשיב מוקדשין, אע"ג דאיסור הבא מעצמו הוא וכן האוכל גיד הנשה של עולה בס"פ גה"נ (קא, א)? וי"ל דהכא באיסור הבא מעצמו על עצמו קאמר דלא אמרינן, אבל מוקדשין שאסורין על כל העולם אמרינן. ומ"מ פריך לקמן שפיר והרי הקדש דאיסור הבא מעצמו דכיון דלא איירי תנא באיסור הבא מעצמו לא ה"ל למינקט הקדש אע"ג דאסור על כל העולם".

3ואינו מובן לכאורה בסברא ההבדל והחילוק שבזה. גם לכאורה יוקשה לשיטת הרמב"ם בפ"ה מהל' שבועות (הלכה ד), דיכול בשבועה לאסור דבר גם על חבירו, א"כ בזה אם יאסור בשבועה איזה דבר שלו על כל העולם, כו"ע מודו, דאמרינן איסור כולל; ולפ"ז מה מקשינן שם (ע"ב) לרבא דאית ליה, איסור כולל גם באיסור הבא מעצמו מהא דתנן "יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד וכו' ואם איתא משכחת לה חמש, כגון שאמר שבועה שלא אוכל תמרים וחלב מיגו דחייל אתמרים חייל נמי אחלב", הא גם לר"ל, דלית ליה איסור כולל באיסור הבא ע"י עצמו יוקשה, דמשכחת לה כגון דחבירו אסר עליו תמרים וחלב, דמיגו דחל אתמרים חל נמי אחלב?

4והנ"ל להסביר זאת עפ"י מה שכתב בספר אבני מלואים בתשובותיו (סימן טו) לישב קושית השאג"א (סימן ס') דאמרינן במס' מכות (כא, ב), יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין, החורש בשור וחמור והן מוקדשין, כלאים בכרם, ושביעית ויו"ט, כהן ונזיר בבית הטומאה, ומקשינן שם, "ולחשוב נמי כגון דאמר, שבועה שלא אחרוש בין בחול ובין ביו"ט, מיגו דחל שבועה בחול חייל נמי ביו"ט? אלא האי תנא כולל לית ליה", ומקשה הגאון השאג"א הנ"ל (ד"ה אבל א"א לומר כן ב), א"כ כהן ונזיר אבית הטומאה אמאי חייב שתיים לא ליתי איסור נזיר וליחול אאיסור כהן, שקדושת כהן מרחם ונזיר ע"י קבלתו חייל עליה, ואי משום איסור כולל, דנזיר כולל תגלחת ויין הא האי תנא איסור כולל לית ליה? ומתרץ הגאון האבנ"מ, לפמ"ש הריטב"א בחידושיו (שם), בהא דמסיק איסור כולל לית ליה הכונה, דלית ליה איסור כולל באיסור הבא ע"י עצמו, כר"ל בפ"ב דשבועות, ולפי שיטת המהרי"ט דגדר נזירות הוא תואר קדושה שמקבל עליו והאיסורים שבו המה איסורי תורה, דהתורה אסרה על מי שיש לו התואר הזה כמו שיש איסורים מיוחדים על התואר כהן, א"כ איסור נזיר הוא לאו איסורים הבאים ע"י עצמו הם, אלא איסורים הבאים מאליו, ובזה שפיר אית ליה לתנא איסור כולל, ע"כ תוכן דברי הגאון הנ"ל.

5ומדבריו שמענו, דיש הבדל בין שבועה לנזירות לענין איסור כולל; דרק בשבועה, דעצם מהות האיסור הוא איסור ע"י עצמו, בזה לית ליה כולל; משא"כ בנזירות, דרק הסיבה של האיסור באה ע"י עצמו, אבל עצם מהות האיסור הוא איסור הבא מאליו, כנ"ל, דהתורה אסרה על מי שיש לו התארים האלו, ובזה גם ר"ל מודה דאמרינן איסור כולל.

6[ובאמת הדבר מבואר להדיא גם מסוגית הגמ' דנזיר (ד, א) עי' שם בתוס' ד"ה ר"ש ל"ל איסור חל על איסור, ומבואר שם להדיא, דאם נשבע שלא לשתות כוס זה ונדר בנזיר, במחלוקת ר"ש ורבנן אם אחע"א באיסור כולל היא שנויה, וקשה דמה יענה ר"ל דאית ליה דגם לרבנן באיסור הבא ע"י עצמו לא אמרינן כולל ע"ז? אם לא שנזירות נחשבת לאיסור הבא מאליו. - כנ"ל]

7וממילא מובן דהקדש אין אנו יכולים לכלול, רק בסוג האיסורים שסבתם באה ע"י עצמו, אבל מהות האיסור שלהם הוא בודאי בכלל איסור הבא מאליו, דע"י דיבור פיו נתפס קדושה בעצם החפץ, ועל כל דבר שיש לו תואר קדושה מטילה התורה איסורים מיוחדים, בזה שפיר מודה ר"ל. - ואולי זהו גם כונת התוס', "מוקדשין שאסורין על כל העולם אמרינן", כלומר, דכיון דאסורין על כל העולם, גם בלי כונה מיוחדת מצדו לאסור, הרי ש"מ דרק להסבה שיועמד עליו התואר קדושה בעינן קבלתו, אבל האיסורים תו מסתעפים מאליהם מאיסור תורה בזה גם ר"ל מודה. ודוק בלשונו הזהב של רש"י ז"ל, שעל הא דקאמר "כי אמרינן איסור כולל באיסור הבא מאליו, באיסור הבא ע"י עצמו לא אמרינן", פירש: "כלומר, ע"י אדם עצמו, כגון איסור שבועה הבא לו ע"י דיבורו", כונתו שעצם האיסור שבועה היא איסור של דיבור; אבל שם (ע"ב) כשפריך על הא דקאמר שם "כי קתני איסור הבא מאליו, איסור הבא ע"י עצמו לא קתני, והרי הקדש?" פירש"י "אשם מעילות דאתי ליה משום דיבורו שהקדישו", כלומר, דהדיבור הוא סבה בכאן לאשם מעילות, אבל לא שהעצם איסור מעילה הוא איסור של דיבור, ורמז בזה בדברים קצרים לישב קושית התוס'.

8ויש להטעים את הדבר ביתר ביאור עפ"י מה דמצינו בשבועות (כא, ב), דבשבועה כו"ע מודי דבמפרש אסור אף בכל שהוא, וע"כ לא פליגי ר' עקיבא ורבנן אלא בסתם, וכן בקונמות מבואר שם (כב, ב) דאסור בכל שהוא, משום דגם בסתם כמפרש דמי; אבל בנזיר מוכח שם להדיא, דלא יועיל מה דמפרש דרוצה לאסור אף בכל שהוא דגם אז לא יאסור רק בכזית, דשם (כא, ב) איתא: "ת"ש, ר"ע אומר, נזיר ששרה פתו ביין ויש בה כדי לצרף כזית חייב, ואי סלקא דעתך בעלמא כר"ש סבירא ליה, למה ליה לצרף". וא"כ מביא ראיה מזה, דכל טעמא דר"ע הוא הואיל ומפרש חייב סתם נמי חייב, ולפיכך בנזיר דוקא בכזית, משום דשם אין הבדל בין מפרש לסתם; וכן מצינו בהקדש דבעינן דוקא שיעור, אך שם השיעור הוא לא בכזית אלא בפרוטה, וגם שם אינו מועיל כמובן אם גם יפרש דאוסר בכל שהוא.

9וע"כ, דההבדל ביניהם הוא בזה, דבקונמות ושבועות ביטוי הנה הקבלה הוא לא רק במציאות הדבר, אך גם בחלות האיסור, כלומר, דהוא בעצמו מקבל את האיסור, והתורה הוסיפה רק דצריך לעשות ככל היוצא מפיו. וזהו הגדר של הא דאמרינן בנדרים (כה, ב) ובשבועות (כח, ב) "כשם שנדרי שגגות מותרין כך שבועות שגגות מותרות". ולא דמי לכל עבירה בשוגג, דהכא בנ"ד אין כאן כלל מציאות עבירה; משא"כ בנזירות, אף אם נימא דלא כמהרי"ט דהוא תואר קדושה, אלא דהויא גדר קבלה, לא בעינן קבלה רק על עצם הדבר שמקבל עליו דיני הנזירות, אבל לא בפרטי האיסורים, דהפרטים אסורים עליו תו ממילא, דהא קי"ל כרבנן בנזיר (ג, ב), דאפילו לא נזר אלא בחד מנהון הוי נזיר, ולכן אף אם הוא שוגג בפרטי הנזירות כמו למשל, דקאמר "יודע אני שיש נזירות אבל אינו יודע שהנזיר אסור ביין הר"ז אסור".

10ולכן כתב הרמב"ם בפ"א מהל' נזירות (הלכה ה): "אין אומרין בנזירות עד שיוציא בשפתיו דבר שמשמעו אצל כל העם כענין שבלבו. אלא כיון שגמר בלבו והוציא בשפתיו דברים שעניינם שיהיה נזיר, אע"פ שהן עניינות רחוקות, ואע"פ שאין במשמען לשון נזירות הר"ז נזיר". ומשמע מדבריו, דרק בנזירות הוא, אבל לא בנדר ושבועה. וזהו כנראה לדעת הרמב"ם כונת הגמ' בנזיר (כב, א) "מכדי דאיתקש נזירות לנדרים, כי יפלא ל"ל? לאתויי ידים שאינן מוכיחות". כלומר, דאע"ג דבנדרים ידים שאינן מוכיחות לא הווין ידים, בנזירות הווין ידים. וזהו שמקשה שם "לאביי ניחא, אלא לרבא מא"ל", כלומר לאביי, דס"ל דלא הווין ידים ניחא דצריך לאשמעינן בנזירות דהווין ידים. והחילוק מנדרים לנזירות בזה הוא ג"כ כנ"ל, דבנדרים בעינן קבלה על הפרטים, משא"כ בנזירות דבעינן רק קבלה על עצם הדבר, ולכן סגי כשהוציא בשפתיו דברים שענינם שיהיה נזיר, אע"פ שהן עניינו רחוקות". ולכן שבועות ונדרים אינם נכנסים כלל בתכנית של כל האיסורים, דבכל האיסורים יש שיעורים מיוחדים ובכאן מתלי תלי לפי קבלתו; משא"כ בהקדש ונזירות, דחלות האיסור נעשה ממילא הרי הם בתכנית ושיעור של כל האיסורים.

11ובזה יש לישב קצת קושית התוס' שם בשבועות (כב, א ד"ה אבל), דהקשו על הא דאמרינן שם אבל בקונמות דברי הכל בכל שהוא "תימה, דחמיר קונם מהקדש ואיהו גופא לא אסיר, אלא משום דהוי כהקדש והקדש בעי שוה פרוטה?"

12ועי' בכס"מ פ"ב מהל' מעילה (הלכה טז) שכתב בשם הר"י קורקוס: "איכא למידק, שכתב רבי בפ"א (ה"ט) שכל שקדם מום קבוע להקדשו אין איסור בגיזה ועבודה, אלא מדבריהם, ואמאי הא אסור מן התורה למעול בו? וי"ל, דמיירי בשאינו נהנה מאותה גיזה ואותה עבודה, א"נ שאין בה שוה פרוטה". ומשמע מדבריו, דבפחות משוה פרוטה בהקדש לא רק שאין בזה קרבן מעילה, אך גם איסורא דאורייתא ליכא בזה, ועי' במשנה למלך שכתב ע"ז: "ומ"ש א"נ שאין בה שוה פרוטה אפשר, דאפ"ה אסור מן התורה כדין חצי שיעור, דקי"ל דאסור מן התורה". אולם כבר העירו האחרונים מהא דפסחים (כז, ב) דאיתא שם "בעא מיניה רמב"ח מר"ח תנור שהסיקו בעצי הקדש ואפה בו הפת לרבנן דשרו בקמייתא מאי", ומקשה שם רבא והא מעל המסיק ונפקא לחולין. ואם איתא דפחות מש"פ אסור בהנאה מדאורייתא, דקארי לה מאי קארי לה, הא נ"מ כשהיה העצים פחות מש"פ דאין בזה מעילה ובהנאה אסורין, ומוכח מזה דבפחות מש"פ אין כלל איסור הנאה מדאורייתא. וכן מבואר להדיא במשנה פ"ד דמעשר שני (מ"ח) בפי' הרמב"ם והרע"ב, שכתבו שפחות מש"פ אין חוששין לו בכה"ת, לא לענין גזל ולא לענין הקדש; ומשמע להדיא, דמותר לכתחלה, שהרי נתנו שם זה לטעם מה דמותר פחות מש"פ של מע"ש להוציא לחולין, וכן פסק הרמב"ם בפ"ח מהל' מע"ש (הלכה יד).

13והנה בודאי קושית התוס' הנ"ל לא קאי על הא דקונמות אסור בהנאה בכל שהוא, דזהו מובן כיון דבזה סתם כמפרש דמי, הרי הוא, כלומר, גם כל שהוא בכלל לאסור איסור על נפשו, וכל קושיתם הוא על המעילה שיש בקונמות דזהו רק מגדר הקדש.

14אבל, לפ"ז גם זה ניחא, דילפינן מהקדש, דכאן בהקדש הוא חייב במעילה אם עבר ונהנה מה שאסור לו, כן בקונמות הוא חייב על עבירת איסורה; ואם כי בהקדש בעינן שיעור פרוטה וכאן הוא אף בכל שהוא, לא מיקרי זאת דחמור קונם מהקדש; דהחומר בזה הוא לא בהמעילה, דהוא מסוג הקדש, אך מצד האיסור הנאה דהוא מגדר של לאסור איסור כנ"ל. - וקושית התוס' לא תוכל להיות רק אם נתפוס, דגם בהקדש בפחות מש"פ יש איסוה"נ מדאורייתא, ורק ממעילה איתמעט, א"כ הלא חומר קונם מהקדש בדבר שכל עיקרו הוא מצד דהוי כהקדש.

15אכן אף להסוברים, דגם כ"ש אסור בהנאה מדאורייתא בהקדש, נמי נ"ל ליישב; דהנה בהא דחצי שיעור אסור מן התורה כבר חקרו הקדמונים, אם הוא מצד דסתם אכילה הוי גם בכל שהוא, אלא דאתי הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה ואוקמה אכזית לעונשין; או דסתם אכילה היא בכזית, אלא דגזירת הכתוב היא שיאסר אף בפחות מכזית, משום דחזי לאיצטרופי, דמדברי הר"ן שם בשבועות (ט, א מדפי הרי"ף אמר רב פפא) משמע דאית ליה כהצד השני, אמנם שיטת הרא"ם (מובא במל"מ הנזכר לקמן) היא כהצד הראשון.

16אכן עיין במשנה למלך בפ"ד מהל' שבועות (הלכה א) שמכריע יותר להצד השני. ואמנם דמכל הסוגיא בשבועות הנ"ל מוכח כן, לבד מה שהקשה המל"מ הנ"ל, דלשיטת הרא"ם בנשבע שלא יאכל ואכל סתם אמאי לא יענש אף בפחות מכשיעור, כיון דמשמעות אכילה הוא אפי' כל שהוא, וזה נשבע שלא יאכל, א"כ הרי בפי' אסר עצמו אפילו כל שהוא, ובמפרש הרי קי"ל דלוקה אף בפחות מכשיעור? דאני שואל להיפך, דלהשיטה הנ"ל מדוע יענש אף במפרש, דנהי דשאני שבועה מכל האיסורים, בזה דהוא בעצמו מקבל ומגביל את האיסור, אבל העונש זהו הרי הוי דין התורה ככל העונשין וא"כ מ"ש מכל האיסורים, דגם בחצי שיעור עבר על הלאו מצד עצמו, ובכ"ז אינו מגיע לו העונש ומה עדיף הלאו דבל יחל מכל הלאוין? אבל להצד השני ניחא, דבאמת לפ"ז בכל הלאוין אם רק עבר על הלאו מגיע לו ממילא העונש אך על פחות מכשיעור אינו עובר כלל על הלאו, וכל האיסור הוא לא מצד הפעולה בעצמו, אך מצד דחזי לאיצרופי; אכן בשבועה כיון דהא ודאי דגם בפחות מכשיעור עובר בלאו מצד עצמו בלי הטעם דחזי לאיצטרופי, ממילא מגיע לו העונש כבכ"מ.

17ועי' שם במל"מ, שהביא ראיות דגם כשפירש בשבועתו שלא יאכל כזית אסור בפחות מכשיעור, וכן מבואר בטוי"ד (סי' רלח, י) שכתב: "שבועה שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל כולה, אבל אסור אפי' בכל שהוא"; וגם מזה מוכח כהצד השני. ולכן כמו שבכל האיסורים אם כי האיסור נאמר על כזית שלם, בכ"ז אסור גם חצי שיעור מטעם דחזי לאיצטרופי, ה"נ אע"ג דפירש שמקבל את האיסור בכזית אסור גם חצי שיעור מטעם הנ"ל; אבל לשיטת הרא"ם אין זה ענין כלל לכל האיסורים, דאסר אף בחצי שיעור, דהתם הלא עצם האיסור נאמר גם על כל שהוא, אבל בכאן, שפירש להדיא דקבל את שבועתו על כזית מדוע יאסר בחצי זית.

18והנה בפחות משוה פרוטה בהקדש, אם נתפוס דיש בזה איסור הנאה מדאורייתא אך מעילה ליכא; הרי יש ג"כ לחקור כנ"ל, אם הוא מצד דסתם הנאה הוי בכל שהוא, אלא דאתי הלכתא ואפקא ממשמעותיה ואוקמי אפרוטה לענין מעילה, או דסתם הנאה הוא בפרוטה אלא דגזירת הכתוב היא שיאסר אף בפחות משוה פרוטה משום דחזי לאיצטרופי. ומובן כי כיון שהוכחנו לעיל כהצד השני, ממילא הוא הדין גם לענין פחות משוה פרוטה, דלא מיקרי כלל הנאה.

19וממילא תתישב קושית התוס'; דאם כי בהקדש אין מעילה רק על שוה פרוטה ובקונמות גם על פחות משוה פרוטה, לא מיקרי זאת דחמיר קונם מהקדש, אך כמו דבהקדש הוא מועיל על כל דבר שאסור בהנאה מדאורייתא מצד עצמו, כן הוא מועיל גם בקונמות. אך ממילא בהקדש דפחות משוה פרוטה אין אסור מצד עצמו, אך מטעם דחזי לאצטרופי אין מועיל בזה, לא כן בקונמות דגם פחות מש"פ יש איסור הנאה מצד עצמו, ומובן דזה לא מיקרי חומר בקונמות מהקדש במעילה, דהחומר הוא לא בהמעילה, אך בהאיסור הנאה שזהו לא ילפינן מהקדש, אך אסור מצד עצמו.

20היוצא מדברינו, שאי אפשר לכלול שבועה והקדש לסוג אחד לענין גדר של איסור הבא ע"י עצמו, ולכן רק בשבועה לית ליה לר"ל איסור כולל, אבל בהקדש אית ליה שפיר.