דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ד' סוגי איסורי עצמו בכלל, התהוותם ובטולם ב

1קושית האבני מלואים לר"ל ממשנה נדרים (צ, ב). - תירוצו אינו מספיק. - טעמו של דבר דבאיסור הבא ע"י עצמו לא אמרינן כולל. - שיטת רש"י והראב"ד דאף באומר שבועה שלא אוכל משתיהן אין מצטרפות. - ההבדל בין נדר לשבועה שאם שניהם הם בסוגי איסורי עצמו יבדלו בזה דבנדר החלות נעשית מעצמו אבל החזקת האיסור נעשית מאליו לא כן בשבועות. - ומזה מסולקת קושית האבנ"מ הנ"ל.

2באבני מלואים בתשובותיו (ס' יב) מקשה לר"ל, דאית ליה דבאיסור הבא ע"י עצמו לא אמרינן כולל, מהא דשילהי נדרים (צ, ב), דאיתא שם "נטולה אני מן היהודים יפר חלקו ותהא משמשתו ותהא נטולה מן היהודים", ובתוס' שם (ד"ה ותהא נטולה מן היהודים): "ואין לתמוה היאך חל נדרה על תשמיש יהודים אחרים בעודה א"א, והא אין איסור חל על איסור? וי"ל דהוי איסור כולל מגו דאתחל בתשמיש בעל שהוא היתר חל נמי על האחרים". וא"כ, לר"ל קשיא מתני' דהתם, דאיך חל נדרה על תשמיש יהודים אחרים והא אין איסור חל על איסור, וכולל דבעל לא מהני לר"ל כיון דהוי איסור הבא על ידי עצמו?

3והנה רוצה שם הגאון הנ"ל לישב זאת עפ"י דברי התוס' בשבועות שהבאנו בפרק הקודם, דבמוקדשין שאסורין על כל העולם גם ר"ל מודה דאמרינן כולל, וה"נ בנטולה אני מן היהודים שהוא איסור על כל העולם שפיר אמרינן כולל. אבל באמת תירוצא זה ליתא; דאי לפ"ז הלא גם בשבועה משכחת לה שיאסור דבר שלו על כל העולם, ובכ"ז לית ליה לר"ל בזה כולל, כאשר הוכחנו בפרק הקודם? והנ"ל בזה, דהנה לכאורה נחוץ להבין טעמו של ר"ל, דבאיסור הבא ע"י עצמו לא אמרינן כולל מה חילוק יש בדבר?

4אמנם יתבאר הדבר עפ"י מה דאיתא בשבועות (כב, א): "אמר רב פפא, מחלוקת בשבועות, אבל בקונמות דברי הכל בכל שהוא וכו' מיתיבי, שני קונמות מצטרפין, שתי שבועות אין מצטרפין, ר' מאיר אומר, קונמות כשבועות; ואי סלקא דעתך חייב בכל שהוא ל"ל לצרף? דאמר, אכילה מזו עלי קונם, אכילה מזו עלי קונם, א"ה אמאי מצטרפות, ס"ס זיל להכא ליכא שיעורא וזיל להכא ליכא שיעורא? דאמר אכילה משתיהן עלי קונם. דכותה גבי שבועות דאמר שבועה שלא אוכל משתיהן אמאי אין מצטרפין? אמר רב פנחס, שאני שבועות מתוך שחלוקות לחטאות אין מצטרפות".

5ועיין במשנה למלך שם בפ"ד מהל' שבועות (הלכה א) שהרחיב את הדברים בזה בפלפולו הרב; והמתבאר שם מדבריו, דיש מחלוקת בזה לפי המסקנא בין הרמב"ם ורש"י והראב"ד. דלשיטת הרמב"ם מוקי לה, דאמנם מיירי באומר אכילה מזו עלי קונם ואכילה מזו עלי קונם, ובכ"ז, דוקא לענין שבועה, שחלוקות לחטאות, אין מצטרפות, ובקונמות אף בכה"ג מצטרפין; ולשיטת רש"י והראב"ד, בכה"ג דאמר אכילה מזו ואכילה מזו גם בקונמות אין מצטרפות, אך מיירי כפי שמוקי לה מקודם, דאמר אכילה משתיהן עלי קונם, ובכ"ז, בכה"ג בשבועות, באמר שבועה שלא אוכל משתיהן אין מצטרפות; אע"ג דבכה"ג אין חלוקות לחטאות, הכונה הוא "מתוך שחלוקות לחטאות", כלומר, כיון דמשכחת לה שיהיו חלוקות לחטאות, כגון אם אמר שבועה שלא אוכל מזו ומזו; לכן אף בכה"ג, שכללם בדיבור אחד אין מצטרפות. ודחק שם המל"מ להבין באמת טעמו של דבר מה הוא?

6אך באמת עיקר הכונה הוא בזה, דהנה כבר ביארנו בפרק הקודם את ההבדל בין הקדש לנדר ושבועה, דאם כי כולם נכללים בסוג האיסורים הבאים מעצמם, הנה לא בחדא מחתא מחתינהו; דבהקדש הנה רק סבת האיסור באה מעצמו, אבל חלות האיסור הוא כבר איסור תורה, איסור הבא מאליו, כנ"ל; לא כן נדרים ושבועות, דגם חלות האיסור תחשב לבאה מעצמו. אבל באמת, גם נדרים ושבועות לא נוכל לכלול תחת שם כולל אחד לענין זה, דגם הם יבדלו בזה; דבנדר הנה רק הסבה והחלות באות מעצמו, אבל החזקת האיסור נעשית מאליו; לא כן שבועות ביטוי, דגם החזקת האיסור נעשית מעצמו. משום דבנדרים אחרי החלות הרי מתהוה איסור חפצא, שם חדש, ותו אסור מכאן ולהבא מצד שם האיסור הנ"ל. וא"כ מתמשך האיסור תו מאליו; לא כן בשבועות, אחרי שביארנו כבר, דהאיסור גברא שבו זהו רק הבל יחל דברו, וא"כ, הרי גם מעשה העבירה אח"כ הוא רק על דיבורו שהוציא בעצמו. וזהו ההבדל מה שבקונמות, גם באומר אכילה מזו עלי קונם ואכילה מזו עלי קונם מצטרפות לשיטת הרמב"ם, ובשבועה, גם באומר אכילה משתיהן עלי קונם אין מצטרפות לשיטת הראב"ד ורש"י; משום דבנדר מתהוה עליו שם איסור חדש שייך בזה לצירוף, כיון דכל הפרטים נכללים תחת שם אחד, אבל בשבועה, דכל מעשי העבירה היא עבירת-הדיבור הרי כל פרט ופרט הוא שם בפני עצמו; דגם באומר אכילה משתיהן עלי קונם, האיסור הוא משום דיש רצון מיוחד שלו על כל ככר וככר בפרט לאסור על נפשו; ולא דמי לכל האיסורים, דהפרטים מסתעפים ממילא מהשם איסור הכולל, כמו למשל, חלב וכדומה כמובן; וגם בנדר מסתעף מדבריו שם איסור חדש והפרטים נאסרים תו ממילא, אך לא כן בשבועה כנ"ל. וז"ש "מתוך שחלוקות לחטאות", הרי ש"מ, דבשבועה אין הפרטים מסתעפים מהשם הכולל, אך כל פרט ופרט הוא שם בפני עצמו ממילא אין שייך צירוף בזה.

7ועתה נבין טעמו של ר"ל, דבאיסור הבא ע"י עצמו לא אמרינן כולל, דהוא כמו שכתבו בתוס' יבמות (לב, ב ד"ה איסור כולל), דבשני שמות לא אמרינן כולל; דזהו מובן הטיב בסברא, דכל טעמא דאיסור כולל הוא משום מיגו דאיתסר האי גברא בזה איתסר נמי בזה; וא"כ זה לא שייך רק במקום, דהפרטים מסתעפים ממילא מהשם הכולל אותם, כמו למשל, באוכל נבילה ביוהכ"פ דחייב שתיים, משום דאמרינן מיגו דחל איסור יוהכ"פ בשחוטה משום יוהכ"פ אסור נמי בנבילה משום יוהכ"פ, דהיוהכ"פ הוא השם הכולל בזה, והפרטים נאסרים מצד דברים המסתעפים ממילא, אבל כשהם משני שמות הרי לא שייך זאת. וה"נ בשבועה, כשאמר שבועה שלא אוכל נבילות ושחוטות הרי כל פרט ופרט נאסר מצד עצמו, מצד דיש שבועה מיוחדת על נבילות כמו על שחוטות. וז"ש באיסור הבא ע"י עצמו לא אמרינן כולל, דלא שייך כולל בדברים שאין בהם כלל, אך פרטים נפרדים שאינם מצטרפים ג"כ, כנ"ל. אבל נמצא לפ"ז, דבנדרים שמצטרפים משום דהחזקת האיסור מתמשך בהם מאליו כנ"ל, שפיר מודה ר"ל דאמרינן איסור כולל, וממילא מובן דבזה מסולקת קושית האבנ"מ מעיקרה.