דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ד' סוגי איסורי עצמו בכלל, התהוותם ובטולם יג
דרכי משה (עמיאל) · Darkhei Moshe (Amiel), Derekh HaKodesh, Shmatta 4 13
Open in the reader →1ראיות דגם החיוב להקדש הוא בסוג הקדש לכל הפרטים. - א) מרש"י ביצה (כ, א). ב) ממנחות (פא, א-ב). ג) מרמב"ם פי"ד מהל' מעה"ק (הלכה יב). - וקושית הג' רעק"א מסולקת בזה מעיקרה. - הערת אחד מן האחרונים בהא דשבועות (לד, ב). - טעה בזה דהבדל פשוט יש בין עצם החיוב ובין סבת החיוב.
2ובעצם הדבר הנה נראה, שהג' רעק"א ז"ל תפס לדבר פשוט, דאם כי הקרבנות בודאי בכלל קדשים, אך החיוב להביא קרבן אינו נכנס עוד בסוג הקדש, ולכן כשאומר הרי עלי להביא עולה הוא נדר ככל הנדרים דעלמא, ולא שייך ע"ז לאמר אין שאלה בהקדש.
3אבל לענ"ד לא כן הדבר, אך גם חיוב של הקדש הוא בסוג הקדש. וראיה לזה:
4א) מהא דכתב רש"י בביצה (כ, א) אהא, דאמרינן התם, "הריני נזיר ע"מ שאגלח ממעות מע"ש נזיר ואינו מגלח", ופירש הוא ז"ל (ד"ה נזיר ואינו מגלח): משום "דכיון דאמר הרי עלי נתחייב, דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט", ומבואר להדיא דגם בהרי עלי נמי שייך הגדר דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט, וע"כ משום דלגבוה יש שותפות בנכסיו כשיעור הקרבן שנתחייב: אלמא דהחיוב בזה הוא לא ככל החיובים דעלמא, אך נחשב לקנין מצד דהוא ענין גבוה כמו הקדש בפועל.
5ב) ממנחות (פא, א-ב) "האומר הרי עלי תודה יביא היא ולחמה מן החולין, תודה עלי מן החולין ולחמה מן המעשר יביא היא ולחמה מן החולין".
6ובתוס' שם (ד"ה תודה) "דהכי אמר הרי עלי תודה מן החולין נתחייב הכל מן החולין, וכו'. וכי הדר ואמר לחמה מן המעשר לא מצי הדר ביה, ואפי' תוך כדי דיבור וכו'. ואמרינן נמי בפ' בתרא דנדרים (פז, א) והלכתא תוך כדי דיבור כדיבור דמי, חוץ ממגדף ועכו"ם ומקדש ומגרש". ואנו רואים ברור, דאם כי בנדרים תוכ"ד כדיבור דמי, אבל האומר הרי עלי להביא קרבן הוי זאת בסוג הקדש דתוכ"ד לאו כדיבור דמי.
7ג) מהא דמבואר ברמב"ם פי"ד מהל' מעשה הקרבנות (הל' יב): "בנדרים ונדבות אינו צריך להוציא בשפתיו, אלא אם גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו כלום חייב. כיצד, גמר בלבו שזו עולה או שיביא עולה הר"ז חייב להביא". ועי' בשבועות (כו, ב): "אמר שמואל, גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו, שנאמר לבטא בשפתים וכו'. מיתיבי, מוצא שפתיך תשמור ועשית, אין לי אלא שהוציא בשפתיו, גמר בלבו מניין, ת"ל כל נדיב לב? שאני התם, דכתיב כל נדיב לב; ונגמר מינה? משום דהוה תרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד, וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים". הרי מחלקינן בזה בין נדרים לקדשים, דבנדרים צריך לבטא בשפתים ובקדשים סגי בגמר בלב לחוד, ובכ"ז כשגמר בלבו שיביא עולה הר"ז חייב דנכנס זאת בכלל קדשים.
8ד) מהא דאמרינן בהוריות (יא, א) בעא מיניה רבא מרב נחמן נשיאות מהו שתפסיק, ה"ד כגון שאכל חצי כזית חלב כשהוא הדיוט ונתמנה ועבר והשלימו מהו, כו', תפשוט ליה מהא דאמר עולא אמר ר' יוחנן, אכל חלב והפריש קרבן והמיר וחזר בו הואיל ונדחה ידחה". ואי נימא דחיוב קרבן היא חיוב ככל החיובים שעל האדם, ודבר אין לזה עם הגדר קדשים, א"כ מה ענין זאת להא דא"ר יוחנן דמיירי שכבר הפריש קרבן, הלא יותר קרוב הדבר להא דבעי לן בכ"מ, בע"ז (מז, א) ובסוכה (לג, א) ועוד אי יש דחוי אצל מצות; וע"כ דחשבינן זאת כאילו כבר נעשה הקדש בפועל, משום דהחיוב גופא זהו כבר ענין הקדש.
9ואחרי כל אלה הלא ממילא מובן, דשייך ע"ז הגדר של אין שאלה בהקדש. וראיתי לאחד מן האחרונים שהעיר מהא דשבועות (דף לד, ב) דאמרינן שם: "ותהדר עדות ותגמר לה מפקדון מזיד דלאו כשוגג וכו', כי היכא דיליף פקדון ממעילה"; פי' דפריך, שלא יתחייבו עדים במזיד קרבן שבועת העדות, כמו שהכופר בפקדון במזיד פטור מקרבן שבועת הפקדון, דילפינן זאת מהא שפטור המועל בהקדש במזיד מקרבן מעילה; ואם איתא דחיוב קרבן דינו כקדשים, א"כ מה פרכינן, הא כללא הוא דאין למדים למד מן הלמד בקדשים?
10אולם באמת אין מזה שום סתירה לדברינו דהבדל פשוט יש בין עצם החיוב ובין סבת החיוב; דאמנם חיוב הקרבן הוא ג"כ בכלל הקדש, אבל הסבה להחיוב דבר אין לזה עם ההקדש המסתעף ממנה. וע"כ לענין שאלה או לענין חזרה בתוכ"ד או לענין גמר בלבו, דבכל אלה הכתוב מדבר אחרי שכבר התחייב בהקרבן, הרי כבר נכנס זאת לסוג הקדש, וממילא כל דיני ההקדש יש בזה; אבל בשבועות הנ"ל הרי אנו דנין על הסבה, אם יש בכחה לעשות התחייבות קרבן והרי הסבה בודאי אינה הקדש. ושפיר ילפינן כמו שכפירת פקדון איננה סבה לחיוב קרבן, הכ"נ כפירת העדות איננה סבה לחיוב.