דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ד' סוגי איסורי עצמו בכלל, התהוותם ובטולם טו
דרכי משה (עמיאל) · Darkhei Moshe (Amiel), Derekh HaKodesh, Shmatta 4 15
Open in the reader →1קושית הגאון "ברוך טעם" מדוע לא סגי בנזירות קבלה שבלב אחרי דהוה בגדר הקדש. - תירוץ ע"ז דאין הקדושה סבה להתחייבותו אך להיפך, וא"א שהמסובב יהא טעם להסבה. - עוד תירוץ דמצד קבלה שבלב יהיה עליו רק חיוב קבלה אבל לא חלות הנזירות. - ועי' ברש"י ותוס' שפרשו, דכתיב כי יפליא שיפרש בפיו.
2בגמ' נזיר (ב, ב) "האומר אהא הר"ז נזיר דלמא אהא בתענית קאמר? אמר שמואל כגון שהיה נזיר עובר לפניו וכו', ודלמא לפוטרו מן קרבנותיו קאמר? דקאמר בלבו, א"ה מאי למימרא? מהו דתימא בעינן פיו ולבו שוין קמ"ל". - אבל עכ"פ מבואר מזה, דקבלה שבלב בלבד אינה כלום, ורק כשאמר אהא ונזיר עובר לפניו, מועלת מחשבתו כאילו אמר בפיו, אהא נזיר כזה שעובר לפניו, כדפירשו שם בתוס'. וכן כתבו בתוס' שבועות (דף כו, ב ד"ה גמר בלבו), דבגמר בלבו להיות נזיר ולא הוציא כלום בשפתיו דלא הוי כלום.
3וראיתי בס' "ברוך שאמר" להגאון בעל ברוך טעם שהקשה ע"ז, דהא מבואר בנזיר (ט, א) דנזירות הוי גדר הקדש, ולב"ש דסבירא להו דאין שאלה בהקדש ה"נ אין שאלה בנזירות, וגם ב"ה מודי שם בגדר הקדש לנזירות, אלא דס"ל דגם בהקדש יש שאלה, ובהקדש הלא מבואר בשבועות שם דסגי בגמר בלבו לבד דכתיב כל נדיב לב?
4והנ"ל בזה עפ"י מה דביארנו בפרק יא לשיטת הסוברים, דנזירות הוא גדר קבלה וא"כ אין הקדושה סיבה להתחייבותו בדיני הנזירות, אך להיפך דהתחייבותו בדיני הנזירות הוא סבה לקדושתו שבשביל זה נקרא קדוש; ולפ"ז צריך לומר, דהגדר דאין שאלה בהקדש הוא לא רק במקום דהקדושה הוא סבה, אך גם במקום דהקדושה היא מסובב, כלומר, דקבלת הנדר היתה בדברים שבקדושה. ולכאורה כיון דהחכם עוקר הנדר מעיקרו ונעקרה הסבה, הרי ממילא בטל המסובב, בשלמא אי נימא דנזירות היא תואר קדושה והתואר הזה מטיל עליו את הדינים שמוזהר בו, א"ש דכיון דאין שאלה בהקדש איננו יכול לעקור את התואר מעיקרו, אבל כיון דהקדושה הוא רק דבר המסתעף מהקבלה הרי השאלה מסלקת את הקבלה, וממילא הקדושה איננה צריכה כלל לשאלה דלא נתהוה כלל מעולם?
5אכן כבר ביארנו, בפרק ח' דהא דחכם עוקר הנדר מעיקרו אין הפירוש שלא נתהוה כלל, אלא דהחכם בטל ועוקר את מה שנתהוה מעיקרו; ומה"ט שיטת הר"ן היא בנדרים (פה, א) באוסר הנאת פירותיו על עצמו דנעשה הפקר, אם יזכה בהן ואדם אחר לא תועיל שאלתו אח"כ, לפי שאין אנו מוצאים שאלה בהפקר, אע"ג דגם שם ההפקר הוא מסובב, אבל ס"ס כיון דכבר מתהוה תו אין בכחה של השאלה להסירו וה"נ בנזירות כנ"ל. וא"כ כ"ז לא שייך רק לענין שאלה שאנו דנין לבטל את מה שנתהוה, וכיון דכבר נתהוה דין הקדש תו איננה מועלת השאלה לבטלה; אבל כשאנו דנין לענין גמר בלבו, דדינא הוא דבנדרים ושבועות צריך שיוצא בשפתיו ובהקדש גמר בלבו לבד מהני, הרי אנו דנין בכאן על עצם התהוות הדבר אם יתהוה או לא, וכיון דנזירות הרי עצם ההתהוות הוא דבר של גדר נדר או שבועה, כי ע"כ אינו מועיל בזה גמר בלבו, דאי אפשר שיתהוה דבר מכח המסובב שבו, דזוהי מהמושכלות הראשונות שאי אפשר שהמסובב יהיה טעם להתהוות הסבה.
6וגם לשיטת המהרי"ט, דנזירות היא תואר קדושה נמי יש לישב - עפ"י מה דביארנו במקום אחר, דאע"ג דמרבינן מ"כל נדיב לב" גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו, בכ"ז לא הוי כאילו הוציא בשפתיו ממש. דכשיש אמירה בפה אמרינן "אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט", והוחלט הדבר להקדש אבל בגמר בלבו יש רק חיוב הבאה ומסירה אבל לא הוי כאילו כבר הובא ונמסר.
7וא"כ אף אם נכניס נזירות לענין גמר בלבו בסוג הקדש לא יוחלט עליו התואר נזיר, שיעבור אח"כ על בל יאכל ובל ישתה, רק חיוב קבלה של נזירות יהיה עליו, כלומר, דמחויב יהיה ע"י מחשבתו לקבל עליו נזירות שוב בפה ממש, ושפיר אמרינן דלא הוי נזיר ממש באומר אהא רק כשנזיר עובר לפניו.
8ומלבד כל אלה לא קשה קושיתו כלל, עי' ברש"י (נזיר ב, ב ד"ה אמרי) ותוס' (שם ד"ה דקאמר) שם שפרשו בטעמו של דבר דקבלה שבלב אינה כלום משום דכתיב כי יפליא, שיפרש בפיו, ולכאורה הא מקשינן בריש נדרים (ג, א) נזירות לנדרים במה מצינו, וא"כ ל"ל בנזירות קרא מיוחד "כי יפליא" הא אפשר ללמוד מהא דכתיב "לבטא בשפתים"? אם לא דהיה קשה להו, דכיון דנזירות הרי היא בסוג הקדש יהיה זאת בכלל נדיב לב ואהכי בעינן כי יפליא לומר דעד שיפרש בפיו.