דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ד' סוגי איסורי עצמו בכלל, התהוותם ובטולם יז
דרכי משה (עמיאל) · Darkhei Moshe (Amiel), Derekh HaKodesh, Shmatta 4 17
Open in the reader →1קושית הטו"א בנזיר (לב, א). - קושיתו מעיקרה ליתא עפ"י דברי התוס' שם, דלאו מצד שאלה אתינן בזה אך מצד טעות למפרע. - ובזה אפשר לישב קצת גם קושיתו מכי יפליא הנ"ל.
2עוד מקשה הטורי אבן (שם) מהא דנזיר (לב, א) דאיתא שם במשנה "מי שנדר בנזיר והלך להביא את בהמתו ומצאה שנגנבה, אם עד שלא נגנבה בהמתו נזר הר"ז נזיר, ואם משנגנבה בהמתו נזר אינו נזיר. וזו טעות טעה נחום המדי וכו' וכשבא הדבר אצל חכמים אמרו, כל שנזר עד שלא חרב בה"מ נזיר, ומשחרב ביהמ"ק אינו נזיר", ובגמ' שם "אמר רבה שטפוהו רבנן לר"א ואוקמיה בשיטתייהו, דתנן פותחין בנולד דברי ר' אליעזר וחכמים אוסרין", וכדפירש"י שם (ד"ה שטפוהו) מדלא פליג ע"ז לומר, דאף כשנזר עד שלא חרב ביהמ"ק לא יהיה נזיר. ויוקשה דמה ראיה מכאן, דחזר מהא דאמר דפותחין בנולד, הא לשיטתו אין שאלה בנזירות כלל?
3ולענ"ד קושיתו מסולקת מעיקרה, עפ"י דברי התוס' שם (ד"ה ואם) "ומתיר לו החכם, שהרי הקבלה עצמה היתה בטעות, שאלמלי ידע שנגנבה לא הוי נודר, דאגלאי מלתא למפרע, דנדר בטעות הוה ולא חל אפי' רגע אחד דכיון דלא נדר אלא על בהמה זו והרי אינה בידו נדר טעות הוא, ונראה דאפי' ב"ש מודו בהא דלא הוי נזיר", וכפי מה דהסברנו לעיל (פרק ח), דרק ע"ז אמרו ב"ש דאין שאלה בהקדש ובנזירות, כשהשאלה מבטלת את מה שנתהוה, אבל בנ"ד שע"י השאלה נעשה אגלאי מלתא למפרע, דלא חל אפי' רגע אחד שם כו"ע מודו, דיש שאלה כזו בהקדש ובנזירות; ואם כי כל פתח הוא מצד טעות, אבל שם הטעות הוא רק באיזה פרט מהנדר, לא כן בנ"ד דהוי טעות בעיקר הנדר. ומה"ט הוא שיטת הרמב"ם בפ"ב מהל' נזירות (הלכה ב), דאין צריך כלל בזה שאלה לחכם. והנה המשנה מחלקת "כשעלו נזירים מן הגולה ומצאו ביהמ"ק חרב אמרו, כל שנזר עד שלא חרב ביהמ"ק נזיר ומשחרב ביהמ"ק אינו נזיר", אם כי סבת הטעות אחת היא מה שחרב ביהמ"ק, אך רק מצד ההבדל של אין פותחין בנולד. וא"כ הרי ממילא מובן, דשפיר קאמר שטפוהו רבנן לר' אליעזר, דלדעתו הרי אינו הבדל ובשני האופנים היינו צריכים למימר, דאין נזיר משום "אגלאי מלתא למפרע דנדר בטעות הוה ולא חל אפילו רגע אחד", כנ"ל.
4ואולי תתישב בזה גם קושיתו מהא דדרש "כי יפליא, כי יפליא, שני פעמים אחת הפלאה לאיסור ואחת הפלאה להיתר", דהא משכחת לה בכה"ג, דאגלאי מלתא למפרע דנדר בטעות הוה, ובכ"ז בעינן היתר החכם לשיטת התוס' כנ"ל.