דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ה' ממונא באיסורא א

1שמעתתא ה' ממונא באיסורא מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בפ"ה מהל' נדרים (הלכה ז). - הכ"מ נותן צדק להראב"ד ובעצמו מודה שתירוצו על הרמב"ם הוא דחוק. - באמת הדבר מבואר בחדושי הרב המאירי בנדרים (מז, א) דנותן לאו דוקא אלא דמפקיע עצמו מן הירושה. - והראב"ד כנראה סובר כשיטת הר"ן שם שכתב דכה"ג לאו מתנה הוא אלא הפקר, ולשיטתו שפיר קא משיג.

2רמב"ם הלכות נדרים פ"ה (הלכה ז): "אסר בנו בהנייתו ואמר, אם היה בן בני זה תלמיד חכם יקנה בני זה נכסי כדי להקנותן לבנו, הרי זה מותר. ויהיה הבן אסור בנכסי האב ובן הבן מותר בהן אם יהיה תלמיד חכם כמו שהתנה".

3וכתב ע"ז הראב"ד: "א"א, ומה צריך לתנאו והלא בלא תנאי אנו אומרים, יתן לבניו או לאחיו אבל לא הוצרכו לומר אם נאמר קני ע"מ להקנות קני או לא, אלא אם יוכל אדם למשכן אותו באותן נכסים או לא, אבל אם יאסור בנו באותן נכסים לא הוצרכו לומר שאינו נאסר כלל".

4ועי' בכ"מ שהסכים להראב"ד וכתב: "ואני אומר דברי הראב"ד דברים פשוטים הם, וצריך לדחוק ולומר שמ"ש רבי' אם יהיה ת"ח כמו שהתנה, לא למימרא שאם לא יהיה ת"ח יהא אסור בהם, אלא היינו לומר שאם יהיה ת"ח יזכה בהם הוא ולא יוכל אביו לתתם לאחיו או לבנים אחרים וכו' אלא דאיידי דנקט גבי בן אסור בהן נקטן גבי בן הבן מותר בהם, ולאו דוקא, אלא הוי כאומר ובן הבן זוכה בהם". והוא ז"ל בעצמו מודה שתירוצו דחוק.

5אמנם הרב המאירי האיר לנו בזה את הדרך להבין את דברי הרמב"ם ז"ל ולהסירו מקושית הראב"ד שקושיתו מעיקרא ליתא.

6עי' בחדושיו לנדרים (מז, א) ד"ה האומר לבנו שכתב: "ובפרק הגוזל קמא נאמרה משנה זו, וסיימו בה ונותן לבניו או לאחיו וכו', ר"ל, שאם רצה לצאת בנקיות יפקיע זה הבן עצמו מן הירושה ויניחנה לבניו של אביו שהן אחים שלו, או לאחיו של אביו אם אין לו בנים אחרים, ולא יהנה הוא בכלום וכו'. ויש שואלים, והלא מאחר שאביו אסרם עליו הרי הם אצלו כאסורי הנאה, עד שאם קידש בהן את האשה אינו כלום, והיאך הוא נותן לבניו או לאחיו וכו'? אלא שלדעתנו, הואיל ומ"מ יורש הוא מן הדין, אלא שנאסר בהנאתם דיו בכך, שאין זה נותן אלא שמפקיע עצמו מן הירושה ומאליה היא נשארת לראוים לירש וכו'. ולפי מה שכתבנו אתה למד, שאין זה יכול לתנם לאחר, שאינו ראוי לירשם, וכש"כ אם יש לו בנים שאין לו לתנם לבניו, שהרי נמצא נהנה במתנתו וכו'. ומעתה מה שאמרו למטה (נדרים מח, א), ההוא גברא דהוה בריה שמיט כיפי ואסרינהו לכולהו נכסיהו, שאלו לו, אי הוי בר ברך צורבא מרבנן ליקנינהו ניהליה. ושאלו בה רבים, מה צורך לומר כן, והלא הבן יהיה יורש מן הדין ורשאי ליתנם לבנו? אינו כן לדעתנו, אלא אינו רשאי ליתן לבנו". [ועי' בח' הרשב"א (שם) שמרמז ג"כ לשיטה זו].

7וברור דגם דעת הרמב"ם הוא כן וסרה תלונת הראב"ד ממנו, דאמנם בלי תנאי לא היה יכול לתת לבר בריה.

8אבל דעת הראב"ד כנראה הוא כפי שיטת הר"ן שכתב שם בנדרים (מז, א ד"ה והוי): "וכ"ת היכי קתני נותנן לבניו או לאחיו, בשלמא לוה ובע"ח באין ונפרעים שפיר, דבע"ח לאו מדעתיה קא מיפרעו וכו', אבל נותן לבניו או לאחיו היכי שרי, והא מתהני מטובת הנאה דידהו ואסור וכו'? וי"ל, דלאו למימרא שיתנם להם ממש, אלא שמראה להם מקום ואומר להם נכסי אלו אסר עלי אבא ואיני יודע מה אעשה בהם טלו לעצמיכם ועשו מהם מה שתרצו, וכה"ג לאו מתנה הוא אלא גוונא דהפקר". ולדבריו הרי הפירוש, "ונותן לבניו או לאחיו" הוא כפשוטו לבניו ולאחיו של הבן ולכן השיג שפיר לשיטתו.