דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ד' סוגי איסורי עצמו בכלל, התהוותם ובטולם ו

1מענין לענין באותו ענין. - בזה תתישב קושית המקנה על תוס' קדושין (לח, א). - גם לשיטת הרמב"ם ניחא דבאיסור חמץ כמו בנזירות הזמן הוא דבר הנמשך. - גם לשיטת הרמב"ם והראב"ד יחד יוקשה לכאורה מחולין (קג, א) ומהריטב"א קדושין ס"פ עשרה יוחסין - תירוץ על קושית התוס' במנחות (נד, א). - שאני איסור דבר אחר גרם לו מאיסור גופי גרם לו, - שלשה גדרים באחע"א.

2ומענין לענין באותו ענין. - ובזה נראה לי לישב קושית המקנה על תוס' קידושין (לח, א ד"ה אקרוב) שהביאו בשם הירושלמי, שמקשה דיבוא עשה דבערב יאכלו מצות וידחה ל"ת דחדש? ותירצו, דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת שלאחר הדיבור. והקשה הנ"ל, דקארי לה מאי קארי לה, תפ"ל מצד דבעינן שיהא בזה משום בל תאכל חמץ, יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל חדש, דאין אחע"א. כמו דאמרינן בפסחים (דף לה, ב), דמה"ט אינו יוצא במצה של טבל; ואפילו לרבנן דסברי, דאחע"א באיסור כולל ויוצא במצה של טבל, מ"מ הכא באיסור חדש, כיון דבתחילת ביאתם כל התבואות נאסרו אין כאן איסור כולל, דהא כל דבר הבא לידי חימוץ נאסר לפני העומר משום איסור חדש?

3אכן לפי דברינו הנ"ל יש לישב; לא מיבעיא לדעת הראב"ד הנ"ל בפ"ד מהל' שבועות (הלכה י) דגם בשבועה נקרא איסור כולל כשהשבועה השניה כוללת זמן יותר מהראשונה; הנה בנ"ד בודאי נקרא איסור חמץ לגבי איסור חדש איסור כולל, דהא האיסור הזה כולל את כל ימי הפסח, בעוד שהאיסור חדש הוא רק עד יום ב' של פסח. אכן אף לשיטת הרמב"ם (שם), דלא חשיב זאת בשבועה לאיסור כולל, משום דבהזמן שאסור משום שבועה הראשונה לא הוסיף כלל, נמי ניחא לפ"מ שביארנו בפרק ד' דבנזירות כשיש הוספה בזמן גם הרמב"ם מודה דהוה זאת בגדר איסור כולל משום דבנזירות הוה הזמן כדבר הנמשך ולא דבר הנפרד כמו בשבועה.

4וה"נ לענין איסור חמץ, דדבר שאצ"ל דהזמן בזה הוא דבר הנמשך, כלומר, דלאו בכל רגע מתהוה איסור חדש, אך זהו איסור אחד, איסור של חמץ בפסח, דנמשך שבעה ימים; ולא דמיא לשבועה, דשם כל רגע ורגע הוא איסור חדש דע"כ ס"ל להרמב"ם, דבהיום שאסור משום השבועה הראשונה לא הוסיף כלום ע"י שבועתו השניה, ורק נתוספו עוד איסורים חדשים על ימים אחרים. אבל לענין איסור חמץ על איסור חדש, הנה ההוספה היא לא רק מיום ב' של פסח אך ההוספה היא גם ביום הראשון של פסח, דעצם האיסור הוא איסור נמשך יותר.

5אכן לכאורה יש להקשות לפ"ז גם על הרמב"ם וגם על הראב"ד, מהא דחולין (קג, א) דמבואר שם, דאיכא מ"ד דלא חל איסור טריפה על איסור אבר מן החי; ומדוע לא יחול מצד איסור כולל, דהא איסור טריפה הוא אפילו לאחר השחיטה, וא"כ הוא נמשך זמן יותר ארוך מאיסור אמה"ח?

6ועוד יוקשה לפ"ז דברי הריטב"א בקדושין ס"פ עשרה יוחסין (עז, ב ד"ה אמר ליה) שכתב, דהיכא דנתנבלה ביום הכפ' אפילו רבנן דר"ש מודה דלא חל נבילה על איסור יוהכ"פ, משום דליכא כולל. ולפ"ז הלא גם לדעת הרמב"ם נמי יש בזה משום כולל דהא, האיסור הזה כולל גם את הימים של אחר יוהכ"פ?

7והנ"ל בזה, עפ"י מה שכתבינן במק"א לישב קושית התוס' במנחות (נד, א ד"ה דמעיקרא); דאמרינן שם "בשר העגל שנתפח ובשר זקנה שנתמעך משתערין לכמות שהן", והקשו משבת (צא, א) "דבעי רבא, הוציא חצי גרוגרות לזריעה ותפחה ונמלך עליה לאכילה מהו? מאי קא מבעיא ליה הא כיון דאילו לא תפחה ונמלך עליה לאכילה פטור דליכא שיעורא בשעת הנחה, ומשום דתפחה לא מחייב טפי, דהא אפילו עבד עקירה והנחה בחדא מחשבה אפילו לבתר דתפחה פטור, דלכמות שהוא משערינן מדאורייתא?"

8ואמרינן ליישב, דשאני דבר שאיסור גופו גרם לו מדבר שאיסור אחר גרם לו; דהראשון רק סבה אחת להאיסור בראשית התהוותו, ואח"כ הוא רק המשכת האיסור, דיומשך כ"ז שאין דבר המבטלו; למשל, איסור נבילה ואיסור יוהכ"פ, דמובן דהאיסור הראשון, הסבה הוא מה דנתנבלה, וכ"ז דלא נפקע ממין מאכל, היינו שלא נפסל מאכילת כלב, נמשך האיסור ממילא; אבל ביוהכ"פ דהאיסור אכילה הוא מצד דהאדם צריך להתענות, א"כ כל רגע ורגע שמצווה להתענות הוא סבה חדשה. והנה הסברא "דמשתערין לכמות שהוא" מובן דהיא ג"כ מטעם הנ"ל, כיון דאח"כ הוא רק המשכת האיסור, א"כ ההמשכה היא רק כפי הסבה, לא פחות ולא יותר, וא"כ דבר שאצ"ל, דזהו רק בדברים שאיסור גופם גרם לו, כמו טומאה או נבילה או חלב או פיגול ונותר שחשוב שם; אבל באיסור מלאכה בשבת, דבודאי כל רגע ורגע הוא סבה חדשה לאיסור, דאינו אסור עתה בשביל שהיה אסור לפני שעה בזה, ואין כל סברא לומר, דמשתערין לכמות שהוא, ולכן אם היה מוציא את הגרוגרות כשפתחה בודאי היה חייב, וכל הספק הוא משום דההוצאה היתה טרם שתפחה.

9ובהדברים הנ"ל תעלה ארוכה גם לקושיתינו הנ"ל; דבטריפה או נבילה לא שייך לבוא בזה מצד כולל, משום דהאיסורים הנ"ל יומשכו בזמן יותר ארוך מיום השחיטה או מיוהכ"פ למשל, דבזה הזמן אינו מעלה ואינו מוריד משום דאינם איסורים של זמן, והזמן בזה היא רק מסובב מהסבה של התהוות השם טריפה או נבילה והראיה "דמשתערין לכמות שהוא", וכיון דברגע התהוות האיסור קדמו איסור אחר, אמרינן אין אחע"א ואין בזה הגדר כולל, דלעולם המסובב אין בכחו להשפיע על הסבה.

10ונמצא לפ"ז, דשלשה גדרים יש באחע"א היכא כשהאיסור השני כולל זמן יותר ארוך מהראשון.

11א) דברים שאיסור גופו גרם לו, בזה הזמן אינו מעלה ואינו מוריד אף להראב"ד, משום דהזמן בזה רק מסובב מהסבה שבגופו, וכיון דבעת הסבה היה איסור אחר, שוב המסובב לא יוכל להשפיע מאומה על הסבה.

12ב) איסור דבר אחר בזמן, אם הוא איסור הבא מאליו כמו שבת, או איסור חמץ וגם איסור נזירות לשיטת המהרי"ט, דהפרטים האסורים עליו תו הן אסורים מהתורה, בזה גם הרמב"ם מודה דהזמן בזה הוה דבר הנמשך, ואם כי כל רגע ורגע בזה היא סבה חדשה, אבל רק סבה חדשה אכן הוא איסור אחד הוא איסור זמני.

13ג) אכן באיסור דבר אחר גרם לו והוא איסור הבא מעצמו, כמו שבועה בזה הוא מחלוקת הרמב"ם והראב"ד, דהאחרון סובר, דגם זהו בכלל איסור כולל כשהשבועה השניה נמשכת זמן יותר ארוך מהראשונה והרמב"ם סובר, אחרי דהוא בעצמו עושה בזה את הזמן ולאו שם התורה הוא, א"כ כל רגע ורגע הוא עושה איסור חדש, א"כ אין רגע אחד יוכל להשפיע על חבירו, ואחרי דבהרגעים של יום הראשון אינו מחדש בשבועתו השניה כלום לא הוי זאת בכלל איסור כולל.