דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ד' סוגי איסורי עצמו בכלל, התהוותם ובטולם ז
דרכי משה (עמיאל) · Darkhei Moshe (Amiel), Derekh HaKodesh, Shmatta 4 7
Open in the reader →1קושית הר"ן בנדרים (סז, א). קושיא על הרמ"א באה"ע ס' כח (סעיף כא). - הגדר דאגלאי מלתא למפרע הוא רק בדינא אבל לא במציאות. - בזה תתישבנה שתי הקושיות הללו. - דבמקום דבעינן ידיעת האדם שם אינו מועיל הגדר דאגלאי מלתא למפרע. - וגם בזה יש ישוב מספיק על הקושיות הנ"ל.
2נדרים (סז, א): "כי איצטריך ליה, כגון דהפר אחד מהן וקיים אחד וחזר המקיים ונשאל על הקמתו מהו דתימא, מאי דאוקי הא עקריה, קמ"ל, דמפירין שניהן בבת אחת". ובר"ן שם: "הקשה הרשב"א ז"ל, אמאי אמרינן דהפרה קמייתא בטלה לה, דהא לבתר דאיתשיל על הקמתו כיון דחכם עוקר את הנדר מעיקרו הרי הוא כאילו לא הקים כלל, וכדתנן בפ' האיש מקדש (קידושין נ, א) המקדש את האשה, עמ"נ שאין עליה נדרים, ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת, הלכה לפני חכם והתירה הר"ז מקודשת, דחשבינן לה כאילו לא היו עליה נדרים כלל בשעת קידושין, הכ"נ לבתר דאיתשל נחזייה להאי גברא כאילו לא הקים מעולם?" ותירוצם שם דחוק.
3והנה בש"ע אה"ע ס' כח (סעיף כא) ברמ"א פסק: "אשה שנדרה הנאה מאדם אחד או מכל מה שיתנו לה שלא בפני פלוני ופלוני ועבר א' וקדשה אינה מקודשת, דהוי כאילו קדשה באיסורי הנאה". ולכאורה יש לתמוה ע"ז מהא דמבואר לקמן סימן ל"ט (סעיף א) לענין המקדש את האשה, עמ"נ שאין עליה נדרים "שחוששין שמא תלך אצל חכם ויתיר לה ולכן אסורה להנשא בלא גט", ואמאי לא נימא גם בכאן, דתהיה אסורה להנשא, דלמא תשאל על נדרה?
4והנ"ל בזה עפ"י מה שחדשנו במקום אחר, דבכ"מ דאמרינן אגלאי מלתא למפרע הוא רק בדינא אבל לא במציאות; כלומר, דא"א למימר שדבר שנעשה עכשיו הוי כאילו נעשה בפועל אתמול, אך הגדר הוא דמשפיע בדין על העבר. ואותו הגדר הוא גם בהא דאמרינן, חכם עוקר את הנדר מעיקרו; דאם כי החכם מתיר את הנדר ע"י פתח, אבל בכ"ז הלא לא הפתח בעצמו הוא המתיר, אך הדיבור של החכם שאומר מותר לך, ויש שאומר, שבעינן דוקא חכם סמוך כמבואר בר"ן נדרים (כג, א ד"ה והיתר נדרים), ודבורו הלא נאמר רק עכשיו, אך רק את דין הנדר, עוקר הוא מעיקרו, אבל לא יתכן לאמר דהוה כאילו במציאות התיר לו מעיקרו. וממילא מובן דקושית הר"ן לפ"ז מעיקרה ליתא, כיון דבעינן שיהא מפירין שניהם בבת אחת וכפי' הר"ן "שלא מיפסק בין אחד לחבירו דבר שהוא מעכב הפרה", לא תועיל גם השאלה אח"כ, דהא ס"ס היה הפסק במציאות בזמן טרם ששאל, דאז לא היה יכול להפר בפועל.
5וגם קושיתנו השניה מיושבת נמי בזה. דבקדושי כסף בעינן תמיד שיהיה כסף במציאות באותו המקום ובאותו הזמן שקידש, ואינו מועיל מה דהוה כסף במקום ובזמן אחר, כמו שכתב הרא"ש בפ"ק דקדושין (יב, א סי' יז) על הא דאמרינן שם "חיישינן שמא שוה פרוטה במדי", וז"ל: "והא דקרי ליה בשמעתין קדושי ספק, לא שיהא בו משום ספק מדאורייתא, אלא קדושי דרבנן נינהו, ועשאוהו כמו ספק שאינה מותרת לאחר בלא גט וכו', ור"י פי' אפילו ידוע ששוה פרוטה במקום אחר, דאין להקדש אלא מקומו ושעתו" עכ"ל. ולכן אף אם תשאל אח"כ על נדרה, אבל ס"ס באותו העת ובאותו הזמן שקידש לא היה במציאות לזה שווי כסף בעדה; משא"כ במקדש את האשה, עמ"נ שאין עליה נדרים, דעיקר הקפדה הוא לא על עצם קבלת הנדר במציאות, אלא על דין וחלות הנדר, כדאמרינן בכתובות (עב, ב) "באילו נדרים אמרו, שיש בהן עינוי נפש, שלא תאכל בשר ושלא תשתה יין ושלא תתקשט בבגדי צבעונין", וכפי' רש"י שם (ד"ה שלא תאכל בשר): "דהוי ענוי נפש ומתגנה עליו", וכיון דהלכה אצל חכם והתירה, הרי ס"ס לא היה בה דין הנדרים, לכן מקודשת היא שפיר.
6ועוד נ"ל בזה עפ"י מה שביארנו במקום אחר (עיין לעיל שמעתתא ג פרק מג), דהא דאיגלאי מלתא למפרע אינו מועיל רק במקום דבעינן שיהא קמי שמיא גליא, אבל במקום דבעינן ידיעת האדם, שם אינו מועיל הגדר הזה, דס"ס מחוסר ידיעה היתה מקודם; שע"כ פירש"י במכות (יט, ב ד"ה תרומתה בעוקצה) דמתני' דשני לוגין ס"ל, דלא בעינן ראשית, שיהא שיריה נכרין, דלזה לא היה מועיל ברירה, דס"ס לא היה הדבר ניכר מקודם. והנה באמת הא אמרינן דבעינן שיהא מפירין שניהם בבת אחת, ואם זה הפיר שחרית וחבירו ערבית דהוי הפרה ע"כ משום דהוי הפרה בכח, כלומר, הידיעה של יכולת ההפרה נחשבת כאילו היתה הפרה בפועל, אבל כשהקים באמצע ואח"כ שאל על הקמתו, אם גם נימא איגלאי מלתא למפרע, אבל ס"ס כשהקים לא חשב אז ע"ד הפרה, וממילא הרי אין כאן הפרה בבת אחת.
7וה"נ באשה שנדרה הנאה מאדם אחד וקדשה אח"כ, אף אם תשאל אח"כ על נדרה, אבל כיון דקי"ל דהמקדש בלא עדים אין חוששין לקדושין, כמבואר בקדושין (סה, ב), א"כ לא המעשה בעצמו כסף הקדושין גורם את החלות, אלא בצירוף ידיעת העדים; וא"כ אף אם תשאל אח"כ אבל ס"ס חסרה אז בעת שקדשה ידיעת העדים, כיון דאיסוה"נ אינו ממון, וממילא לא ראו את ניתנת הכסף; אבל במקדש את האשה, עמ"נ שאין עליה נדרים ושאלה לחכם שפיר הוי קדושין דהא בין כך ובין כך איננו דורשים לקיום התנאי ידיעת העדים, דרק על עצם המעשה בענין עדים ולא על הפרטים, כמו דכתב הרמב"ם בפ"ז מהלכות גירושין (הלכה כד) "שאם תבוא לחוש לדברים אלו וכיוצא בהן כך היה לנו לחוש לגט שיתן אותו הבעל בפנינו שמא בטלו ואח"כ נתנו. או שמא עדים פסולין חתמו בו, והרי הוא כמזויף מתוכו. או שמא שלא לשמה נכתב. וכשם שאין חוששין לזה וכיוצא בו, אלא נעמידו על חזקתו עד שיודע שהוא בטל, כך לא נחוש לא לשליח ולא לאשה עצמה, שהגט יוצא מתחת ידה".