דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ד' סוגי איסורי עצמו בכלל, התהוותם ובטולם ח
דרכי משה (עמיאל) · Darkhei Moshe (Amiel), Derekh HaKodesh, Shmatta 4 8
Open in the reader →1קושיא על הרמב"ם פ"ז מהל' נדרים (ה' ט). - הגדר דאגלאי מלתא למפרע והגדר דחכם עוקר את הנדר מעיקרו שני דברים נפרדים הם. - הלשון מוכח דהחכם עוקר את מה שכבר נתהוה. - ראיות לזה. - בזה תתישב הקושיא הנ"ל וגם הקושיות שהקשינו בפרק הקודם.
2רמב"ם בפ"ז מהל' נדרים (הלכה ט): "אסר על עצמו הניית בני העיר אסור להשאל על נדרו לחכם מבני אותה העיר ההיא, ואם נשאל והתיר לו הרי נדרו מותר כמו שביארנו". - ועי' בכסף משנה בטעמו של דבר משום דזהו גופא הנאה מה דניתר ע"י השאלה, וא"כ הרי הוא נהנה מאחד מבני העיר. ולכאורה קשה, הא כיון דחכם עוקר את הנדר מעיקרו, וא"כ אגלאי מלתא למפרע דלא נאסר כלל בהנייתו?
3והנ"ל לחדש, דהגדר דחכם עוקר את הנדר מעיקרו והגדר של אגלאי מלתא למפרע שני דברים נפרדים הם; דהאחרון נאמר על התהוות הדבר, כלומר, דאגלאי מלתא למפרע אם נתהוה הדבר או לא נתהוה, אבל הא דחכם עוקר מעיקרו אין הפירוש שלא נתהוה כלל, אלא דהחכם בטל ועקר את מה שנתהוה מעיקרו. והלשון מוכיח דחכם עוקר ואם לא נתהוה כלל מה עקר; וזהו דאמרינן בנדרים (דף צ, א): "אבל בשאלה דברי הכל אין חכם מתיר כלום, אלא א"כ חל נדר, דכתיב לא יחל דברו", וכדפי' הר"ן שם "לא יעקור חלות דברו ודייקינן הא אחרים עוקרין אלמא אין חכם מתיר אלא א"כ חל הנדר".
4וזהו הגדר ג"כ מה דאמרינן בשבועות (כז, ב) "נשבע על ככר ואכלה, אם שייר ממנה כזית נשאל עליה אכלה כולה אין נשאל עליה". ואם השאלה גורמת, שאגלאי מלתא למפרע שלא נתהוה כלל, מה איכפת לן, אם הככר כבר נאכל או לא? אלא ודאי כדברינו, דזהו רק ביטול למה שנתהוה מעיקרו, וע"כ נחוץ שהדבר הנתהוה ימצא עוד במציאות.
5ועי' בנדרים (פה, א) בר"ן (ד"ה מהא) שכתב: "ומהא שמעינן, שהאוסר הנאת פירות על עצמו יכולים אחרים ליטול אותן בעל כרחו, ואינו יכול לעכב; אע"פ שיכול לשאול על נדרו, כיון דהשתא מיהא הא לא איתשיל. מיהו היכא דאיתשיל חייבין לשלם, דכיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו, כיון דאיתשיל הווין להו הנך פירי כאילו לא איתסרו עליה מעולם, וכו', הרשב"א. ואני מסתפק בזה, לפי שמשעה שאסרו על עצמו הפקירו, וכל שזכה בו אחר קנה כזוכה מן ההפקר, ואע"פ שאיסור שבו הלך ע"י שאלה, קנין ממונו של זה אינו בטל, שאינו מוצא שאלה בהפקר". ונראה, דהרשב"א סובר, דהגדר הוא דאיגלאי מלתא למפרע דלא נתהוה כלל הנדר, וממילא הרי לא נעשה מעולם הפקר; אבל לשיטת הר"ן הוא כדברינו, דהנדר חל אלא דהחכם עוקר אותו מעיקרו, אבל כיון דחל הנדר הרי ממילא חל גם ההפקר ונעשה קנין ממונו של הזוכה, א"כ נהי דהחכם עוקר אותו, אבל קניני ממון הרי אינם נכנסים כלל בסוג של עקירה.
6והדבר מבואר יותר בתוס' נזיר (לב, ב) על המשנה שם (ע"א) "מי שנדר בנזיר והלך להביא את בהמתו ומצאה שנגנבה, אם עד שלא נגנבה בהמתו נזר הר"ז נזיר, ואם משנגנבה בהמתו נזר אינו נזיר", וכתבו התוס' (ד"ה ואם): "ומתיר לו החכם, שהרי הקבלה עצמה היתה בטעות, שאלמלי ידע שנגנבה לא הוי נודר, דאגלאי מלתא למפרע דנדר בטעות הוה ולא חל אפי' רגע אחד, דכיון דלא נדר אלא על בהמה זו והרי אינה בידו נדר טעות הוא, ונראה דאפי' ב"ש מודו בהא דלא הוי נזיר". כלומר, אע"ג דב"ש ס"ל דאין שאלה בהקדש ואין שאלה בנזירות. וע"כ אתה זקוק גם בזה להסברא הנ"ל, דלכאורה מ"ט דב"ש דאין שאלה בנזירות אחרי דהשאלה עוקרת את הדבר למפרע, ונמצא דלא עמדה כלל הנזירות? אם לא כדברינו, דהא דהחכם עוקר את הנדר מעיקרו איננו עוד בגדר של אגלאי מלתא למפרע, אך דזהו רק בטול למה שנתהוה מעיקרו וכיון דכבר נתהוה הנזירות תו אין בכחה של השאלה לבטלה לפי דברי ב"ש. אבל לעולם במקום דנכנס זאת תחת הגדר של אגלאי מלתא למפרע כמו בנ"ד, דלא חל אפילו רגע אחד, ל"ש לומר אין שאלה בנזירות דנתברר הדבר למפרע, דלא עמדה עליו נזירות מעולם.
7ואם כנים אנחנו בזה לא יוקשה קושיתנו הנ"ל, דגם אחרי השאלה לא אמרינן דאגלאי מלתא למפרע שלא נאסר כלל בהנייתו; אלא דע"י השאלה הוא רוצה להשיג היתר לאיסורו ונמצא דהוא נהנה ממנו. והעיקר דלפ"ז השאלה הוא הסבה וההיתר הוא המסובב, א"כ הרי לא נוכל לתלות את הסבה בהמסובב, כלומר, דנימא דלכן מותר לשאול אצלו, אף דע"י זה נהנה ממנו ואסור בהנייתו משום דניתר הנדר, דבזה אנו סותרים את עצמנו כנ"ל.
8וממילא מובן, דבזה מסולק גם קושיתנו בפרק הקודם בהא דפסק הרמ"א (אה"ע כח, כא); אחרי דבאיסור הנאה לא שייך זכיה, א"כ כשקבלה את הכסף לא קנתה אותו ועדיין המה קנינו של הבעל; וא"א לומר דע"י השאלה תקנה אותו למפרע, וכדברי הר"ן הנ"ל, שבקניני ממון אין אנו מוצאים שאלה, דהשאלה אינה מועלת רק להסיר את האיסור, אבל לא להפקיע קנין ממונו של זה.
9וגם קושית הר"ן הנ"ל בפרק הקודם נמי יש לישב, דלפ"ז גם כשישאל על הקמתו אח"כ אין הגדר שאגלאי מלתא למפרע, שלא היתה כלל הקמה, אך דאמנם היתה ונעקרה אח"כ מעיקרה, ואם אמנם כשאנו דנים על עצם הדבר אמרינן כיון דנעקרה הרי הוא כאילו לא היתה כלל, אבל בכאן דאנו דנים על הזמן, דבעינן שיהא הפרת שניהם בבת אחת, הרי כיון דס"ס היתה באיזה זמן הקמה תו לא מיקרי הפרה בבת אחת.