דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ד' סוגי איסורי עצמו בכלל, התהוותם ובטולם ט

1מזה יוצא דין חדש בהא דאין שואלין על התמורה. - חקירה בהא דקי"ל דבהותר גוף הגדר דנתבטלה גם ההתפסה אם דזהו נעשה באופן ישר או לא. - לכאורה חדושנו זה גמרא מפורשת בנזיר (לב, א). - באמת אין מזה ראיה לפירוש התוס' שם.

2ולפי זה, דהגדר דהחכם עוקר את הנדר מעיקרו, אין הפירוש שלא נתהוה כלל, אלא דעוקר את מה שנתהוה כבר כנ"ל, יוצא לנו דין חדש, לפי מה דקי"ל, דנשאלין על נדרי הקדש בין קדשי מזבח ובין קדשי הבית, ואין נשאלין על התמורה כמבואר ברמב"ם בפרק רביעי מהלכות נדרים (הלכה ז) דלאו דוקא, דאם ישאל על התהוות התמורה דלא תועיל שאלתו, אך אף אם ישאל על עצם התהוות ההקדש, שמכחו נעשה התמורה לא נימא כבכ"מ במתפיס בדבר הנדור והותר גוף הנדר, דנתבטלת גם ההתפסה, כמבואר בנזיר (כ, ב) וברמב"ם בפרק הנ"ל (הלכה ט); אך כיון דאין נשאלין על התמורה, הנה אע"ג דבנ"ד עצם ההקדש יופקע על ידי השאלה, בכ"ז התמורה שמכחו באה נשארת בקדושתה.

3ואמנם אם היינו מפרשים בהגדר דחכם עוקר את הנדר מעיקרו, דהוא שאמרינן אגלאי מלתא למפרע, שלא נתהוה כלל הנדר; א"כ לענין תמורה הבאה מכח ההקדש שנשאל ע"י, הרי ג"כ אגלאי מלתא למפרע שלא נעשה תמורה מעולם, ולא שייך בזה לומר אין נשאלין על התמורה, כמובן, דהתמורה איננה נכנסת כאן כלל תחת סוג השאלה; אבל כיון דגם בעצם ההקדש שנשאל עליו לא אמרינן דלא נתהוה כלל, אלא דנתהוה ונעקר, א"כ הרי אף בתמורה הבאה מכחו צריכין אנו לאמר דנתהוה ונעקרה, וזה אי אפשר בתמורה, דאין נשאלין על התמורה, וכיון דרק נתהוה, שוב אי אפשר לעקור אותה לעולם.

4ואפשר דאף אם נאמר, דחכם עוקר את הנדר מעיקרו הוא בגדר אגלאי מלתא למפרע שלא נתהוה כלל, אעפ"כ יתכן, דלא תועיל השאלה של ההקדש לענין התמורה שהמיר ממנו. דבאמת בזה גופא, דקי"ל דבהותר גוף הנדר דנתבטלה גם ההתפסה יש לחקור, אם היא מצד דהשאלה עוקרת ביחד עם הדבר הנדור גם את ההתפסה, או דנימא דכיון שנעקר עצם הנדר תו אין הדבר המותפס צריך כלל לעקירה, אך הוה כלא היה עליו נדר מעולם.

5ומובן, דלהצד הראשון לא תועיל השאלה שלגוף ההקדש לענין תמורה, "דהא דיו לבא מן הדין להיות כנדון", כלומר, דלא עדיף זאת מאילו עקר את גוף התמורה, דהיינו כששאל על עצם התמורה דאינה מועלת.

6ועי' בתוס' נזיר (כב, א ד"ה מר זוטרא) שכתבו: "וזה מצינן לישב בדוחק ולומר, כי החכם אינו מתיר, אלא בפתח וחרטה ומשוה ליה לנדר טעות מעיקרא, והלכך כשהתיר הראשון הוי כאילו לא היה הנדר הזה מעולם כלל, הלכך הותרו כולם", ומשמע כהצד השני. אולם ראיה ברורה אין מזה, דאפשר דשטפיה דלישנא הוא.

7אכן לכאורה בעצם הדבר אם ישאל על ההקדש מה דינה של התמורה הבאה מכחו - הלא לכאורה גמ' מפורשת היא בנזיר (לב, א) "א"ר ירמיה מדב"ש נשמע לב"ה לאו, אמרי ב"ש הקדש בטעות הוי הקדש, כיון דאיגלאי מלתא דלאו שפיר נזר תצא ותרעה בעדר, לב"ה נמי, אע"ג דאמרי, תמורה בטעות הויא תמורה ה"מ היכי דאיתיה לעיקר הקדש, אבל היכי דמיתעקר עיקר הקדש איתעקיר נמי תמורה".

8אבל באמת אין מזה ראיה, דהכא הלא אמרינן מדב"ש נשמע לב"ה, א"כ באותו באופן שאמרו ב"ש באותו האופן אנו למדים לב"ה; והלא ע"כ הא דאמרינן לב"ש "מי שנדר בנזיר ונשאל לחכם היתה לו בהמה מופרשת תצא ותרעה בעדר" (נזיר לא, ב), אין הכוונה בשאלה ממש, דהרי אינה מועלת שאלה בנזירות, אך כפירוש התוס' שם (ד"ה נשאל) "כלומר, שאמר לו שאותה קבלה לאו כלום היא, שלא נדר בלשון טוב לקבל נזירות, ונמצא שלא חל עליו נזירות אפילו רגע אחד". וא"כ לאו בעקירת נזירות הוא מדבר בכאן, אך באופן שלא היה מה לעקור כלל, ובאותו האופן מיירי גם לב"ה, כשנמצא דלא חל עליו כלל ההקדש ואינו זקוק כלל לשאלה בזה, ובהא ודאי אמרינן דאיתעקר נמי תמורה, ולא שייך בזה לאמר אין נשאלין על התמורה כמובן, דהא גם ההקדש שבאה מכחו הופקע ג"כ לא ע"י השאלה, אבל במקום, דההקדש זקוק לשאלה אפשר מאוד דלא תועיל השאלה לענין התמורה.