דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ה' ממונא באיסורא ב

1המאירי והר"ן לשיטתייהו אזלי. - באמת יש להקשות על הר"ן דהא באיסוה"נ אינו מועיל הפקר. - אך הוא לשיטתו אזיל לקמן (פה, א) דע"י האיסוה"נ נעשה הדבר להפקר ממילא. - בזה יש להסיר השגת המחנ"א על הר"ן דאין הנידון דומה לראי'. - ובקושיתו זו תלי תניא בדלא תניא. - והרב המאירי לשיטתו אזיל דפליג גם בזה על הר"ן.

2והנראה בעיני דמחלוקת הר"ן והמאירי בפירוש של "ונותן לבניו או לאחיו" לשיטתייהו אזלי, דהנה באמת דברי הר"ן שכתב "דכה"ג לאו מתנה הוא אלא גוונא דהפקר", אינם מובנים, דהא קי"ל דבאיסורי הנאה אינו מועיל הפקר כמבואר בפסחים (ז, א), וא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם, דאף אם יאמר בלשון הפקר נמי לא תהיה זאת בגדר הפקר, אלא בגדר מתנה?

3אך באמת הר"ן לשיטתו אזיל, שכתב לקמן (נדרים פה, א בד"ה רבא אמר): "כלומר, כולה מתני' אית לה דטובת הנאה ממון, וסיפא ניחא, דכהנים אלו יטלו אחרים, ורישא היינו טעמא דיטלו בעל כרחו, משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים, שאי אפשר לתנה לישראל, הלכך כיון דאתי למיסרה עלייהו שויא עפרא בעלמא, דאפקריה לההיא טובת הנאה שיש לו בה. ומהא שמעינן שהאוסר הנאת פירות על עצמו יכולים אחרים ליטול אותן בע"כ ואינו יכול לעכב, אע"פ שיכול לישאל על נדרו כיון דהשתא מיהא הא לא איתשיל". וא"כ לשיטתו א"ש: דלעולם באיסוה"נ לא משכחת בהו הגדר נתינה, דכיון דלהנותן אסור הדבר בהנאה כל מי שנוטל זאת, נוטל הוא זאת מדבר ההפקר, ולאו בלישנא תליא מלתא אך איך שלא יאמר דזה בכה"ג לאו מתנה הוא אלא גוונא דהפקר.

4ובזה נראה לי להסיר את השגת המחנ"א על דברי הר"ן הנ"ל שכתב ע"ז בס' ד מהלכות זכיה והפקר: "דאין הנידון דומה לראיה, דמי שאסר על עצמו נכסיו בהנאה, נהי דאינו יכול להינות הוא בהם, מ"מ קנין אית ליה בנכסים ויכול ליתנם לבניו או לאחיו וכו'. ונמצא דקנין דידיה דאית ליה בנכסים עדיין לא פקע כדי שיוכלו אחרים ליטול מידו בע"כ, משא"כ בההיא דכהנים נהנים לי, דממון כהן הוא ואין לו אלא טובת הנאה, וכיון דאסרה עליה תו לא נשאר לו שום זכות בתרומות והלכך נוטלים בע"כ".

5אבל לפ"ז, התירוץ על הקושיא זו הוא מינה ובה. דהוא ז"ל מקשה, למה יטלו אחרים בע"כ אחרי דיכול ליתנם לבניו או לאחיו, ובאמת לדברינו הוא להיפך, דכל טעמא מה דיכול ליתנם לבניו או לאחיו הוא משום דיכולים ליטול זאת בע"כ ובקושיתו הוא תלי תניא בדלא תניא ורוצה לעשות את המסובב לסיבה.

6והרב המאירי כנראה לשיטתו אזיל, שכתב לקמן (פג, ב בד"ה קונם כהנים): "ויש למדין מכאן, שהאוסר כל הנאת פירותיו על עצמו הרי הן הפקר ויכולין אחרים ליטלן בע"כ וכו'. ואין נראה לי כן, ששאלה שבתרומות אינה מצויה וכו'. אבל נודר בהנאת פירותיו ודאי שאלתו מצויה וכו'. וכן ששם גזילה מונח עליהם בשעת נטילתם הואיל ושאלתם מצויה", ולשיטתו באיסוה"נ ע"י נדר בודאי שייך הגדר נתינה, ולכן הוכרח לפרש את הדברים ונותן לבניו או לאחיו הוא לבניו או לאחיו של אביו.