דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ה' ממונא באיסורא י

1קושית הר"ן על הרמב"ם שפסק ואסורין בדבר של אותה העיר. - ובתוס' שם שהקשו על גופא דמתני' קושיא חזקה. - בעצם הגמ' בביצה (לט, ב) יש סתירה מניה וביה. באמת שיטת הרמב"ם היא מוכרחת. - הרמב"ם מחלק בין הנפרדים בין דבר של שותפות לדבר של צבור. - המושג צבור הוא מכלל לפרט. - בצבור דלא ניתן להתחלק לא שייך הגדר ברירה. - גם הדברים הצבוריים יתחלקו לשני גדרים וזהו תירוץ הגמ' בביצה שם.

2נדרים (מז, ב; מח, א) במשנה: "הריני עליך חרם המודר אסור וכו'. הריני עליך ואת עלי שניהם אסורין, ושניהן מותרין בדבר של עולי בבל ואסורין בדבר של אותה העיר; ואיזהו דבר של עולי בבל? כגון הר הבית והעזרות והבור שבאמצע הדרך. ואיזהו דבר של אותה העיר? כגון הרחבה והמרחץ ובית הכנסת והתיבה והספרים". ועי' בר"ן (דף מח. ד"ה ולא דברו) שכתב ע"ז: "ומתני' דקתני ואסורין בדבר של אותה העיר, רבנן היא ולא ר' אליעזר בן יעקב, כדאמר לעיל, דביהכ"נ כחצר שאין בה דין חלוקה דמי, הלכך כיון דאיפסיק הלכתא לעיל כר' אליעזר בן יעקב ליתא למתני'. ויש לתמוה על הרמב"ם ז"ל שפסק בפ"ז מהל' נדרים (הל' ד-ו) כראב"י ופסק נמי למתני', וכבר השיגו הרמב"ן ז"ל בהלכותיו היכי מזכי שטרא לבי תרי?"

3ועי' בתוס' (ד"ה אסור), שהקשו על גופא דמתני' קושיא חזקה: "יש לדקדק, לכאורה משמע דאתי' כרבנן דאמרי אין ברירה ולא אמר האי בדידיה קמהלך כמו בחצר לר' אליעזר, ובפרק בתרא דביצה (לט, ב) גבי בור דמתניתין דעולי בבל קבעי למימר, דמתניתין דהכא אית ליה ברירה ולכך מותר בבור משום דהאי בדידיה קא ממלא והאי בדידיה קא ממלא, וא"כ אמאי אסור בביהכנ"ס ובדברים של אותה העיר?"

4אמנם מלבד זאת עצם הגמ' בביצה קשה כי זה לשון הגמ' שם "ואי אמרת בירא דשותפי הוא אמאי מותר, והתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר, לרחוץ בבור? לרחוץ ה"נ, והכא במאי עסקינן למלאת, מר מדידיה קא ממלא ומר מדידיה קא ממלא". ולכאורה הרי יש בזה סתירה מיניה וביה, דהא מקשה מהא דהשותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר, דקאי למדס"ל אין ברירה, וא"כ מאי מתרץ הכא במאי עסקינן למלאות, הא מאן דס"ל אין ברירה אין מועיל גם בזה, ואם יחפוץ לאמר, דקאי למדס"ל יש ברירה, לא הוה ליה לדחוק דהב"ע למלאות, דאיך שנימא א"ש?

5והנראה לי בזה, דאדרבא שיטת הרמב"ם היא קילורין ומאירה לעינים בכל הסוגיה העמומה הלזו; דהנה באמת יש לדקדק להיפך, אחרי דדבר של אותה העיר הוא ג"כ בגדר שותפות למה בעינן משנה יתירה זו, הרי כבר שנה לנו במתני' קמייתא דינא דשותפין? ומדוע במשנה קמייתא נשנית זאת במחלוקת דרבנן וראב"י ובמשנה זו נשנית בסתם כאילו אין חולק בדבר?

6כל זאת הכריח להרמב"ם ז"ל לחלק בין הנפרדים, בין דבר של שותפות לדבר של צבור, היינו דברים שהן קנינה של העיר כולה; כי כבר הארכתי במקום אחר לבאר את ההבדל שבין גדר שותפות לגדר צבורי, דלא רק הבדל כמותי יש בזה, דבשותפות שייך הדבר רק ליחידים ובציבור הוא לרבים, אך הבדל איכותי יש בכאן, והמושג דבר צבורי הוא מכלל לפרט, כלומר, דהדבר שייך להכלל בתור סוג ומהות בפני עצמו, ורק ממילא כיון דכל אחד הוא פרט בהכלל יש לו זכות בהשייך לכלל.

7והנה כל ענין ברירה בשותפות הוא דאמרינן דהוברר הדבר דכל אחד משתמש בחלקו, וא"כ, כמובן, זהו לא שייך רק בדבר הניתן להתחלק לחלקים, ואף בדבר שאין בו חלוקה הלא הוא רק דבמציאות לא ניתן להתחלק, אבל בדינא בעצם הדבר הרי הוא דבר המצורף מחלקים. וע"ז שייך למימר למדס"ל יש ברירה האי בדנפשיה קא עייל והאי בדנפשיה קא עייל; אבל בציבור, דלפי הנ"ל גם בדינא לא ניתן להתחלק "דשאין צבור חלוק" איך יתכן לאמר ברירה בדבר שלא יתכן כלל בירור במציאות.

8וכל זאת מגלה לנו התנא, דאף ע"פ דבדבר של שותפות קי"ל כראב"י, דזה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו בכ"ז אסורים בדבר של אותה העיר, מפני שזהו בגדר צבורי, דלא שייך ע"ז ברירה.

9וממילא מובן, דבזה מסולקת לא רק קושית הר"ן על הרמב"ם, אך גם קושית התוס' בביצה מסולקת בזה; והרמב"ם אמנם מהגמ' דביצה הנ"ל היה לו ראיה מוכרחת לשיטתו, דחלוק גדר צבורי משל שותפות, ובצבור אע"ג דס"ל לתנא דיש ברירה בכ"ז אסורין.

10ומאי דמקשה בביצה מהא דשותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר, לאו משום דמאן דס"ל דמותר בשותפין ניחא, אך משם יש ראיה דגם דבר ששייך להמודר כמו להמדיר בכ"ז יכול לאסור, למאן דס"ל דמותר, הוא רק משום דיש ברירה, וממילא בצבור דלא שייך ברירה הלא לכו"ע יכול לאסור וקשה לכו"ע.

11וע"ז מתרץ שפיר "הב"ע למלאות מר מדידיה קא ממלא ומר מדידיה קא ממלא", דהנה גם הדברים הצבוריים יתפרדו לשני גדרים, יש דברים, שעומדים להשתמש לכל הצבור ביחד ויש דברים, שאמנם של ציבור הם אך עומדים להשתמש לכל יחיד בפרט; למשל, ביהכנ"ס ובית המרחץ שייכים בודאי להסוג הראשון, דגם אחרי ההשתמשות, ישאר הדבר של צבור כמקדם, אבל הבור שבאמצע הדרך הנה אם ההשתמשות הוא בהרחצה הרי שייך זאת להסוג הראשון, אבל אם ההשתמשות הוא למלאות, הנה אמנם הזכות להשתמשות זאת הוא מצד דהוא אחד מהצבור, אבל עצם ההשתמשות הרי הלא בתור יחיד, דמה שהוא שותה, לא ישאר עוד קנין הצבור, אך קנין היחיד, ויש דברים רבים כאלה, שכשבא אל הפועל הוא שונה ממה שהיה בכח, למשל, שיעבוד הנה עצם הדבר בכח הוא רק זכות בעלמא על נכסיו של חבירו, אך כשיוצא מכח אל הפועל, כלומר כשיבוא לידי גוביינא אז הרי הוא שלו ככל ממון; ה"נ היכולת לשתות אמנם היא מצד צבור, אבל כששותה הרי הוא נעשה קנין-היחיד ממילא.

12וז"ש הגמרא "לרחוץ ה"נ, והכא במאי עסקינן למלאות", דלרחוץ לא שייך ברירה כאמור, דהדבר לא ניתן להתפרד לחלקים; אבל בלמלאות, דנעשה קנין היחיד תו שייך למימר ברירה, דכל עיקרה היא דהכח נמשך אחר הפועל, כלומר, דכמו שנתברר לבסוף בפועל כן אמרינן דעמד להתברר מקודם בכח; ה"נ כיון דלבסוף בפועל נעשה הדבר שלו תו אמרינן למאן דס"ל ברירה דגם מקודם עמד כך.