דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ה' ממונא באיסורא ט

1מענין לענין. - דברי הרשב"א, בב"ק (ב, ב) דבספק תם ומועד אמרינן ספיקא דאיסורא לחומרא. - ההבדל בזה מכל ספיקא דממונא. - בכל ספיקא דממונא האיסור לא תגזול מסתעף מהממון וכאן הוא להיפך והוי כמו נדרים דספיקייהו לחומרא.

2ומענין לענין באותו ענין. ובזה אני מבין את דברי הרשב"א בב"ק (דף ב, ב) שכתב על הא דאמרינן שם "מהו דתימא כי פליג רחמנא בין תם למועד, ה"מ בתלושה, אבל במחוברת אימא כולה מועדת" וז"ל הרשב"א בחידושיו "קשיא לי, אדרבה אימא כולה תמה היא לשלם חצי נזק בלחוד, דכל לאפוקי ממונא קולא לתובע וחומרא לנתבע? וי"ל, דאדרבא בנזיקין ספיקא דידהו להחמיר כאיסורין". עכ"ל, שהדברים לכאורה מתמיהים מאד, שהרי כמה הלכות אנו מוצאים בנזקים, הבנויות על הכלל של המוציא מחבירו עליו הראיה, דהוא משום ספק ממונא לקולא? אבל לפ"ז יש חומר בידנו לישב את דבריו, דהנה אע"ג, דכאמור הוי נדרים בכלל אסורא דאית ביה ממונא, בכ"ז אמרינן בהו ספק נדרים להחמיר, כמבואר בנדרים (דף יח, ב) אם כי בממונא דגם שם יש בזה איסורא האיסור דלא תגזול, אמרינן ספק ממונא לקולא; אך ההבדל שביניהם הוא פשוט, דבנדרים הממון הוא מסתעף מהאיסור ובממונא הוא להיפך, דהאיסור מסתעף מהממון וכבר ביארנו במק"א, דזה כלל גדול בתורה דבכל הספיקות אנו מביטים על עיקר הספק ולא על הדברים המסתעפים מזה.

3ונמצא לפ"ז, דאמנם בשור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה, למשל, דהספק הוא בכמות החיוב, כלומר, בכמה היה ההפסד, הרי ראשית כל אנו צריכים לברר את הממון ובממון הלא אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה. אבל כאן לענין ההבדל בין תם למועד, דמובן מאליו דזהו אינו הבדל בכמות הממון כלומר, דאותו ההפסד שגרם השור המועד אותו ההפסד גרם ג"כ השור התם, וההבדל ביניהם הוא רק בכמות האשמה של הבעלים, כדאמרינן בב"ק (דף טו, א) דסתם שורים בחזקת שימור קיימי, וא"כ אין האשם בבעלים אם קרה מקרה יוצא מן הכלל; אבל כיון דאנו מספקינן דלמא ההבדל שבין תם למועד הוא רק בתלושה, אבל במחוברת לאו בחזקת שימור קיימי ועליו לשמור שלא יוזק חבירו ע"י ממונו, א"כ הלא הספק הוא בהאיסור, כלומר, בהאיסור שלא להביא את חבירו לידי נזק, אך ממילא מסתעף מזה ספיקא לענין ממון, ובממון המסתעף מאיסור הלא כללא הוא, דספיקא דאיסורא לחומרא.