דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ה' ממונא באיסורא יב

1קושית הקהלת יעקב על שיטת הרא"ש בנדרים (מג, ב) דבכל הפקר תקנו שיכול לחזור עד ג' ימים. - לפ"מ שביארנו במק"א דחזרה וקנין שני מושגים הם ניחא זאת. - לכאורה יוקשה לפ"ז מדוע אסור לר' יוסי כיון דכבר יצא הדבר מרשותו. - אבל באמת בזה יואר לנו אור נוגה בכל הסוגיא העמומה הזו. - הר"ן נדחק מאוד בזה. - בהגדר דעד דאתי לרשות זוכה יש לחקור אם עצם ההתהוות ההפקר נעשה רק אז, או רק דעד אז יכול לחזור. - ר' יוחנן סובר כהצד הראשון.

2בנדרים (מג, ב): "תניא, המפקיר את שדהו, כל שלשה ימים יכול לחזור בו, מכאן ואילך אין יכול לחזור בו".

3ועי' ברא"ש שכתב "והא דאמרינן ברישא דתוך ג' ימים יכול לחזור מפני הרמאין וכו', לכך תקנו חכמים, דלא הוי הפקר עד אחר ג' לפוטרו מן המעשר, אגב זה תקנו בכל הפקר שיוכל לחזור תוך שלשה כל זמן שלא זכה בו אחר", וכן היא ג"כ דעת הריטב"א (מג, א ד"ה היו).

4והקשה בקהלת יעקב (אלגאזי תוספות דרבנן אות ה ערך הפקר אות קיד) לפ"ז, מדוע אמרינן שם (דף מג, א) במשנה: "היו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל וכו' מניח על הסלע או על הגדר ואומר, הרי הן מופקרין לכל מי שיחפץ והלה נוטל ואוכל". הלא כיון דיכול לחזור עד שלשה ימים לא נפיק עדיין מרשותו וכי קא זכי ביה מרשותיה קא זכי? ואיך אמרינן, דמערבין בשל דמאי ויוצאין באתרוג של דמאי משום מגו שיוכל להפקיר נכסיה וחזי ליה, הלא גם כשיפקיר נכסיו לא יצא מרשותו עד אחר שלשה ימים?

5אכן לפ"מ שביארנו במק"א דחזרה וקנין שני מושגים הם, זאת אומרת, דיתכן שיתהוה הקנין ובכ"ז ישאר, אצל המקנה הזכות לחזור מזה, כמו בשכ"מ דאע"ג דדבריו ככתובים וכמסורים דמי, בכ"ז כשעמד, יכול לחזור בו, וכפי המבואר ברש"י גיטין (ט, א ד"ה התם) הנה חלות הקנין נעשה תיכף בזה, אלא דע"י החזרה ישוב שוב לרשותו.

6הנה אפשר לומר גם בזה, דאע"ג דתקנו דעד שלשה ימים יכול לחזור, בכ"ז הדבר יצא תיכף מרשותו, אלא דדינא הוא דע"י החזרה ישוב לרשותו בלי קנין. - וממילא טרם שחזר שפיר אמרינן דנוטל ואוכל אף שהדירו הנאה ממנו, ושפיר אמרינן, מגו דאי בעי מפקיר נכסיה ולא יחזור.

7אולם לפ"ז יוקשה גם לר' יוסי דס"ל, דעד דאתי לרשות זוכה, מדוע יאסר, נימא ג"כ, דתיכף יצא הדבר מרשותו, אלא דע"י החזרה ישוב שוב הדבר לרשותו אחרי דחזרה וקנין שני מושגים הם?

8אולם אחרי העיון ראיתי, דאדרבא בזה יאיר לנו אור נוגה בכל הסוגיא העמומה הזו. עי' שם דאמרינן: "אמר ר' יוחנן, מ"ט דר' יוסי קסבר הפקר כמתנה, מה מתנה עד דאתיא לרשות זוכה, אף הפקר עד דאתי לרשות זוכה. מתיב ר' אבא והלה נוטל ואוכל ור' יוסי אוסר, א"ר יוסי, אימתי בזמן שנדרו קודם להפקירו, אבל אם היה הפקירו קודם לנדרו הר"ז מותר; ואי אמרת עד דאתי לרשות זוכה, מה לי נדרו קודם להפקירו מה לי הפקירו קודם לנדרו? הוא מותיב לה והוא משני לה; כל הנודר אין דעתו על מה שהפקיר. מתיב רבא, מקצתן לראשון וכולן לשני, ראשון קנה שני לא קנה? אלא אמר רבא, היינו טעמא דר' יוסי גזירה משום מתנת בית חורון". ואח"כ (מד, א) "עד שלא זכה בה, בין הוא בין אחר יכול לחזור בו, משזכה בה בין הוא בין אחר אין יכול לחזור בו, רישא רבנן וסיפא ר' יוסי? וכו'. מיתיבי, המפקיר את כרמו ולשחר עמד ובצרו חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפאה ופטור מן המעשר, בשלמא לעולא דרבנן קתני לה, ודאורייתא קתני לה, אלא לר"ל אמאי פטור מן המעשר? אמר לך, כי אמרי אנא לר' יוסי הא רבנן היא". ומה תמוה הוא הסוגיא הלזו:

9א) אינה מובנת כלל קושית רבא משכיב מרע על הפקר, מה ענין שמיטה להר סיני?

10ב) אחרי דאסקינן דטעמא דר' יוסי הוא רק משום גזירה משום "מתנת בית חורון?", אבל באמת גם הוא סובר דהפקר נפיק מרשותו תיכף עוד טרם דאתי לרשות זוכה, מדוע אמרינן אח"כ דהא ד"עד שלא זכה בין הוא בין אחר יכול לחזור בו" דר' יוסי הוא, הא גם לדידיה אינו יכול לחזור לפי המסקנא? מדוע אסקינן דהא דהמפקיר את כרמו והשכים ובצרו דפטור מן המעשר דלא כר' יוסי הוא, הא גם לר' יוסי ניחא, דמדאורייתא פטור מן המעשר?

11ועי' בר"ן (מד, א ד"ה רישא) שנדחק דכל הסוגיא היא דלא כרבא, אך כר' יוחנן דטעמיה דר' יוסי הוא משום דעד דאתי לרשות זוכה; ופלא הלא טעמיה דר' יוחנן איתותב כבר כנ"ל? גם כיון דר' יוסי ס"ל דעד דאתי לרשות זוכה לא נפיק מרשותיה, לר' יוחנן, א"כ האיך קאמר "משזכה בה בין הוא ובין אחר אינו יכול לחזור בו" ופטור מן המעשר, הא כי הדר זכי ביה מדידיה קא זכה ולא מהפקירא, דלעולם לא נפיק מרשותיה? ועל מדוכה זו כבר ישב הר"ן ותירץ: "אפשר לומר, דנהי דקסבר ר' יוסי דעד דאתי לרשות זוכה לא נפיק מרשות מפקיר, אפילו הכי כי היכי דאי זכי ביה אחר זכי מהפקירא ולא ממתנה, כיון שהיה אפשר לאחר ג"כ לזכות בו, ה"נ כי הדר איהו גופיה וזכי ביה בפירוש מתורת הפקר ולא בסתם, כי היכי דלא ניתלי בחזרה, אף הוא עצמו זוכה מן ההפקר מיקרי, כיון שעדיין לא חזר בו והיה אחר יכול לזכות בו, דמה לי הוא מה לי אחר". אבל אחרי כל הדברים המחוכמים האלה עדיין הדרא קושיא לדוכתה, א"כ מדוע ר' יוסי אוסר במשנתינו, אחרי דס"ס כי קא זוכה הוא זוכה מהפקר ולא ממתנה, והחילוק בין ר' יוסי לרבנן הוא רק בזה, דלרבנן נעשה חלות ההפקר תיכף ולר' יוסי רק בעת רגע הזכיה, אבל ס"ס עצם הזכיה הרי הוא מהפקר ומדוע נאסר מחמת נדרו?

12אבל לפ"ד יתבאר הדבר כמין חומר; דאמנם בזאת כו"ע מודים דר' יוסי ס"ל דהפקר עד דאתי לרשות זוכה, אלא דגם בזה יש לחקור במושג הדבר אם דעצם חלות הדבר הוא רק כשאתי לרשות זוכה, והפקר הוא באמת כמתנה, ורק בזה ההבדל דבמתנה הוא נותן לאיש מיוחד, ובכאן הוא נותן לכל מי שיעשה מעשה הזכיה; או דלא כן, דחלות ההפקר אמנם נעשה תיכף, ורק דדינא הכי דע"י החזרה ישוב שוב הדבר לרשותו; ומובן דגם זה נכנס בכלל חקירתינו הכללית בחזרה וקנין אם הם שני מושגים או מושג אחד, - ור' יוחנן סבר כהצד הראשון וממילא הא דר' יוסי אוסר הוא מדינא, דהוה כמו שנותן מתנה ממש להמודר הנאה ממנו. וע"ז מקשינן דלפ"ז היה אסור גם בהפקירא קודם לנדרו, כיון דבעת הנדר לא עמדה כלל חלות ההפקר? וע"ז מתרצינן בתחלה, דכל הנודר אין דעתו על מה שהפקיר, כלומר, דאמנם בדינא העיקר הוא החלות, וכשלא נעשה החלות הוי בדינא כאילו לא נעשה כלום, אבל בדעת האדם העיקר הוא המציאות, וכיון דס"ס מציאות הפקר היתה בזה שוב אין בדעתו להחזיקם כשלו. וע"ז בא רבא להקשות בצדק מהא דשכיב מרע וכגירסת הר"ן, דגם שם לא נעשה כלל בראשון חלות המתנת שכ"מ, לא ככ"מ בשכ"מ דדבריו ככתובין וכמסורין דמי, ורק אם עמד חוזר, דגם שם חקרנו אם החזרה וקנין הם שני מושגים, דהא בכאן בעבד כשנתן לו רק מקצת לא קנה כלל "דעבדו דקני נכסיה הוא", ולכן שני זכה נמי להשתעבד בראשון, אלמא דגם בדעת האדם העיקר הוא החלות, וכיון דבראשון חלות אין כאן הוי כאילו לא נעשה כלום? וע"כ דהעיקר הוא, כהצד השני דהחלות נעשה תיכף, וממילא אין אנו צריכים לטעמא "דאין דעתו על מה שהפקיר", אך דינא הוא, דכל זמן שלא חזר בפירוש אין הדברים שהפקיר בכלל נכסיו, דהא יצאו מרשותו כבר. - וא"כ לפ"ז הלא היה צריך להיות מותר גם במודר הנאה, דהא הלא בזה אין כאן חזרה מצדו, וטרם שחזר הרי הוא זוכה מרשות הפקר ולא מרשותו? ולכן אסיק רבא, דכל האיסור היא רק מדרבנן גזירה משום "מתנת בית חורון". אבל גם הגזירה הזו שייכת רק כשנימא דיכול לחזור לפני הזכיה, וא"כ בזה כל עיקר אי חזרתו הוא רק משום דרצונו בכך שפלוני יהנה ממנו, ודמי במקצת למתנת בית חורון, אבל אם לא היה יכול לחזור שוב אין בזה כלל דמיון להא דמתנת בית חורון.