דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ה' ממונא באיסורא ח

1קושית מהר"ב רנשבורג על הר"ן נדרים (יא, א) מהתוס' כתובות (מו, ב). - ההבדל בין קדושין לנדרים דבקדושין האיסור מסתעף מהממון ובנדרים הוא להיפך. - לענין מכלל לאו אתה שומע הן נחשבים נדרים לממונא, משום דגם בסוטה הממון מסתעף מהאיסור. - ראיה לזה מנדרים (צ, ב). - ובזה יתישבו דברי הראב"ד בכתובות (עב, א). דבעוברת על דת לא שייך הגדר דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי, משום דאין אדם משים עצמו רשע.

2נדרים (יא, א): "סברוה, מאי לחולין לא חולין ליהוי אלא קרבן. מני מתניתין אי ר' מאיר, לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן, דתנן ר' מאיר אומר, כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי". ובר"ן שם: "ואע"ג דאמרינן בשבועות העדות (שבועות לו, א) דכי לית ליה לר"מ מכלל לאו הן בממונא באיסורא אית ליה? הא אסיקנא התם, דבסוטה ועדות לית ליה, משום דהוו איסורא דאית ביה ממונא, ונדר נמי ממונא אית בהו, דהיינו חפצא דמתסר עליה".

3ועי' בהגהות מהר"ב רנשבורג, שהקשה ע"ז מדברי התוס' כתובות (מו, ב), שכתבו שם בד"ה ממונא מאיסורא לא ילפינן: "וא"ת, נילף מהפרת נדרים, דאביה יכול לקדשה, דהיינו איסורא מאיסורא, וממילא שמעינן דכספא דאביה הוי כדאמר לעיל, השתא אביה מקבל קדושיה, איהי שקלה כספא? וי"ל, דאיסורא דאית ביה ממונא, מאיסורא דלית ביה ממונא לא ילפינן". ולדברי הר"ן הנ"ל הדרא קושיא לדוכתה, דהרי גם נדרים איסורא דאית ביה ממונא הוא?

4והנ"ל בזה, דאע"ג דבהשקפה הראשונה, גם נדרים וגם קדושין, שניהם המה מגדר איסורין דאית ביה ממונא, בכ"ז הבדל רב יש ביניהם; דבקדושין הנה האיסור הוא דבר המסתעף מהממון, דע"י קנית הכסף או השטר מצדה, היא נעשית א"א ואסורה לעלמא; אבל בנדרים הוא להיפך, דהממון הוא דבר המסתעף מהאיסור, דהנדר מצד עצמו הרי הוא בודאי מהות איסור, אלא דכיון דהוה איסור חפצא, ממילא מסתעף מזאת הפסד ממון.

5וממילא שפיר תרצו בתוס' בכתובות, דאיסורא דאית ביה ממונא, מאיסורא דלית ביה ממונא לא ילפינן; דזה כלל גדול בתורה, דבכ"מ אנו מביטים על עיקר הדבר, ולא על הדברים המסתעפים ממנו, ושאני קדושין, כי עיקר הדבר הוא ממונא, מנדר דעיקר הדבר הוא איסורא; ובכ"ז, לענין מכלל לאו אתה שומע הן, שפיר כתב הר"ן, דגם בנדרים בעינן לר"מ תנאי כפול, כמו בממונא, אחרי דמצינו, דגם בסוטה לא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן, משום דנחשב לאיסורא דאית ביה ממונא, אם כי גם שם הממון הוא דבר המסתעף מהאיסור, כאשר הארכנו בזה במק"א לבאר, דלאו מעשה הזנות מצד עצמה גורמת שתפסיד כתובתה, אלא דהמעשה פועלת רק שתאסר עליו, וממילא מסתעף מזה שתפסיד כתובתה, דרק אז יש עליו חיוב כתובה, כשסבת הגירושין הוא ממנו, מהבעל, אבל לא במקום, שהיא סבבה זאת שמוכרח הוא לגרשה, ואם כי מבואר בכתובות (עז, א) במשנה ובתוס' שם (ד"ה כופין) דאף באלו שכופין אותו להוציא כמו מוכה שחין וכדומה, בכ"ז עליו לתת כתובתה? דמובן מאליו, דלא קרב זה אל זה, דהא גם שם, מקור הסבה הוא ממנו ולא ממנה.

6וראי' לזה מהא דשלהי נדרים (צ, ב): "בדיק לן רבא, אשת כהן שנאנסה יש לה כתובה או אין לה כתובה, כיון דאונס לגבי כהן כרצון לגבי ישראל דמי אין לה כתובה, או דלמא מצי אמרה ליה, אנא הא חזינא, וגברא הוא דנסתחפה שדהו". ולכאורה אמאי לא אתינן בזה מצד אונס רחמנא פטריה, דזה כלל גדול בתורה בכ"מ בין לענין עונשים, בין לענין חיובי ממון, כן מבואר בנדרים (דף כז, א), ונהי דלענין איסור גזה"כ הוא דנאסרה לבעלה אף באונס, אבל לענין ממון מידי כללא לא נפקא של גדר אונס בכ"מ? וליכא למימר בזה את הכלל הידוע, דאונס רחמנא פטריה אבל לא חייביה, כי ע"כ בשביל אונסה איננו מחויב לשלם, דהא ליתא, כי כבר ביאר הש"ך בח"מ (ס' כא, ס"ק ג), דזהו רק שמצד האונס של זה א"א להתהוות חיוב על חבירו, אבל במקום דהחיוב כבר היה ורוצים אנו לסלק את החיוב מצד מעשה שעשה עפ"י אונס, כההיא דנדרים (שם) דאתפסיה זכותי בבי דינא, שם שוב שייך הגדר דאונס רחמנא פטריה, כלומר, דהמעשה שנעשה עפ"י אונס אינו פועל התחדשות וישאר הדבר כשהיה; וה"נ הרי חיוב הכתובה היה מכבר, אלא דרוצים אנחנו לסלקה ע"י מעשה הביאה הרי עלינו לומר, אונס רחמנא פטריה, והדרא קושיא לדוכתה, למה אנו זקוקים בזה להגדר "דנסתחפה שדהו" דהוא מצד שמזלך גרם?

7אם לא כהנ"ל, דההפסד כתובה הוא לא מצד עצם המעשה, אלא מצד הדין שמוכרח הוא בהגירושין וא"כ אין נ"מ לן בזה שהיא אנוסה, דס"ס כיון דאונס באשת כהן כרצון בישראל דמי ואסור לו לקיימה, א"א לו לחייב בכתובה, דנהי דהיא איננה אשמה בזה, אבל ס"ס גם הוא איננו אשם; ורק דמבעיא לן אחרי הנחתנו דגם במקום שמוכרח הוא לגרשה יש הבדל אם מקור הסבה היתה מחמתה, כזנות וכדומה, או מחמתו כמוכה שחין וכדומה. ובכאן באשת כהן יש לחקור למי להתיחס את הסבה, אם לה שנעשה בה מעשה זנות או לו להבעל שמצד כהונתו אסור לו לקיימה, וזהו ההסבר של נסתחפה שדהו וכדברי הר"ן שפירש "קדושת כהונתו גרמה לו".

8ובזה ישבתי את דברי הראב"ד בכתובות (עב, א בשטה מקובצת שם) על קושית הגמ' שם "ה"ד, אי דידע נפרוש, אי דלא ידע מנא ידע", שלכאורה קשה דקארי לה מאי קארי לה, לימא ליה כגון שהודית אח"כ? ותירץ, דאינה מועלת הודאתה, משום ד"אין אדם משים עצמו רשע". וכל הראשונים הבאים אחריו השיגו, דמ"ש כשהודה שגזלו או שחבל בו או שגנב ממנו, דחייב לשלם, משום דלענין ממון אמרינן, הודאת בע"ד כמאה עדים דמי, אם כי רשע לא נעשה ע"י זה?

9אבל לפ"ז דבריו נכונים, דבגניבה או גזילה וכדומה, שגם האיסור וגם הממון מסתעפים יחד מעצם המעשה, שם שייך להפריד בין הדבקים ולאמור, דלענין האיסור שיש בדבר, כלומר, להעשות רשע מזה אין אנו מאמינים לו, מצד דאין אדם משים עצמו רשע; אבל לענין הממון המסתעף מזה הוא נאמן, דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי; אבל בעוברת על דת, אם היה הגדר בזה, דמעשה העבירה בעצמה פועלת להפסד כתובתה, אז היינו ג"כ יכולים לומר, דלענין ממון הודאת בע"ד כמאה עדין דמי; אכן כיון שביארנו, דההפסד כתובה מסתעף לא מהמעשה גופא, אך מהסתעפות האיסור שיש עליו לקיימה, דאף ע"ג דמיבעי לן בסוטה (כה, א) בעוברת על דת משה, אם יכול הבעל לקיימה כשרוצה, אבל בכ"ז כו"ע מודי דמצוה עליו לגרשה, כמבואר בהגהת אשר"י בכתובות שם, וא"כ לא שייך בזה למימר, הודאת בע"ד כמאה עדים היא, דזהו פועל רק שנאמין לה על המעשה; אבל בכאן אף אם נאמין לה שעברה על דת, אך ס"ס כיון דאין אדם משים עצמו רשע, ואין מצוה עליו לגרשה שוב יש לה הכתובה מדינא, דהא סבת הגירושין הוא כעת לא מחמתה, אך מחמתו כבכ"מ, והארכנו בזה במק"א, אך אין כאן מקומו.

10ונחזור לענינינו, דעכ"פ מבואר מזה דאף בסוטה הממון הוא דבר מסתעף מהאיסור, ובכ"ז לענין מכלל לאו אתה שומע הן נחשב זאת בגדר ממונא, ולהכי כתב הר"ן שפיר, דאף בנדרים בעינן תנאי כפול, אבל כשאנו רוצים לדמות נדרים לקדושין שפיר אמרו בתוס', דאיסורא מממונא לא ילפינן, כנ"ל, דבנדרים הממון מסתעף מהאיסור, ובקדושין הוא להיפך, דהאיסור מסתעף מהממון.