דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ו' תוכ"ד ושליחות בהקדש א

1שמעתתא ו' תוכ"ד ושליחות בהקדש הסתירות הרבות בש"ס ורמב"ם לענין חזרה בתוכ"ד בהקדש. - ועל כולם קושית הש"ך והמשנה למלך מב"ק (עג, ב). - הנלענ"ד לישב את כל הסתירות האלו. - חקירת האחרונים בהגדר דתוכ"ד, אם הוא מצד חזרה, או דעצם החלות לא נעשה רק אחרי כ"ד - ראיות לכאן ולכאן. - דחיות הראיות הללו. - ראיה להצד הראשון מדברי התוס' במנחות (פא, ב) בטעמו של דבר, דאין מועלת חזרת תוכ"ד בהקדש. - דחית הראיה עפ"י דברי הקצוה"ח (סי' רנה, ס"ק ב). - את"ל כהצד השני שבחקירתנו הנ"ל עדין יש לחקור, אם הוא בדין או במציאות. - ומדברי תוס' הנ"ל ראיה ברורה להצד הראשון. - ומדברי הגמ' בב"ק הנ"ל ראיה להיפך. - ובזה מיושב קושיות הש"ך והמשנה למלך הנ"ל. באמת יכול לחזור בהקדש תוכ"ד מצד אחר, מצד שאלה. - באמת כל המקומות שהבאנו דמשמע דלא מהני תוכ"ד בהקדש הם באופנים שאי אפשר לבוא שם מצד שאלה.

2הנה נתלבטו הרבה הראשונים והאחרונים בהסתירות הרבות שבש"ס ורמב"ם לענין חזרה תכ"ד בהקדש, דבכ"מ משמע דלא מהני ובכ"מ להיפך. -

3דהנה אמרינן בתמורה (כה, א): "האומר ולדה של זו עולה והיא שלמים דבריו קימים, היא שלמים וולדה עולה הר"ז ולד זבחי שלמים, דברי ר"מ, א"ר יוסי, אם לכך נתכוין תחלה, הואיל ואי אפשר לקרות שני שמות כאחת דבריו קיימין, ואם משאמר הר"ז שלמים נמלך ואמר ולדה עולה, הר"ז ולדה שלמים". וכן אמרינן שם (ע"ב): "ואם משאמר תמורת עולה נמלך ואמר ולדה עולה הרי זה תמורת עולה" - ושם בגמ': "פשיטא ולדן שלמים, אלא כל אימת דבעי מימלך? אמר רב פפא, לא נצרכה, אלא שאמר בתוך כדי דיבור מהו דתימא תוך כ"ד כדיבור דמי והאי עיוני הוא דקא מעיין, קמ"ל", הרי להדיא דלא מהני חזרה בתכ"ד. וכן אמרינן בביצה (יט, ב): "האומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה, הריני נזיר ואגלח ממעות מע"ש מהו, א"ל נדור ואינו יוצא, נזיר ואינו מגלח", ופירש"י (ד"ה נזיר ואינו מגלח) דהיינו טעמא, משום דכי אמר הרי עלי תודה נתחייב באמירה, דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכי אמר ע"מ לאו מלתא הוא, דכ"ז מורה דלא מהני חזרה אף בתכ"ד. ואמרינן נמי במנחות (פא, א-ב): "האומר הרי עלי תודה יביא היא ולחמה מן החולין תודה עלי מן החולין ולחמה מן המעשר יביא היא ולחמה מן החולין", והסבירו שם בתוס' (ד"ה תודה), דטעמא ג"כ משום דלא מועלת חזרה אף בתכ"ד.

4וכן פוסק הרמב"ם להלכה, שכתב בפ' טו מהל' מעשה הקרבנות (הלכה א): "ואם אחר שגמר בלבו והוציא בשפתיו שתהיה שלמים חזר בו ואמר ולדה עולה, אע"פ שחזר בו בתוך כדי דיבור הרי ולדה שלמים שאין חזרה בהקדש ואפי' בתכ"ד", ובפ"ב מהל' תמורה (הלכה ד) כתב: "אמר ה"ז תמורת עולה ותמורת שלמים, אם נתכוון לכך מתחילה דבריו קיימים, ואם לא נתכוון מתחלה אלא לתמורת עולה וחזר ואמר תמורת שלמים, אע"פ שחזר בתוך כ"ד אין תופשין אלא לשון ראשון", ובפי' המשניות בתמורה (פ"ה מ"ג) כתב: "שהעיקר בידנו תכ"ד כדיבור דמי, זולתי במקדיש ומימר ומגדף ועובד עכו"ם ומקדש ומגרש וכו', וזה הענין הוא, שהדברים האלה לא תועיל בהם חזרה ותוספת תנאי ואפי' תכ"ד". - וגם מה דהבאנו לעיל מביצה פסק בן להלכה בפ"ב מהל' חגיגה (הלכה יד) ובפ"ח מהל' נזירות (הלכה יד), והא דמנחות פסק ג"כ להלכה בהל' מעשה הקרבנות פט"ז (הלכה טז) דמכל הני מילי אנו רואים, דבהקדש לא מהני חזרה אף בתכ"ד.

5אבל מה נעשה שבכ"מ משמע להיפך דמועלת חזרה בתכ"ד אף בהקדש.

6א) בנזיר (ט, א) במשנה: "הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה בית שמאי אומרים, נזיר ובית הלל אומרים, אינו נזיר". ואמרינן שם בגמ' בטעמייהו ד"ב"ש סברי לה כר"מ, דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה וכיון דאמר הריני נזיר ה"ל נזיר, כי קאמר מן הגרוגרות ומן הדבילה לאיתשולי הוא דקאתי, וב"ש לטעמייהו, דאמרי אין שאלה בהקדש, וכיון דאין שאלה בהקדש אין שאלה בנזירות. וב"ה סברי כר"ש, דתנן ור"ש פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבים". ותוס' (ד"ה אין שאלה בנזירות) כתבו: "וא"ת תיפוק ליה דאין בו חרטה? ותי', דשאני הכא דתכ"ד הוא וא"צ חרטה וב"ש לטעמייהו, דהקדש טעות הוי הקדש ולהכי לב"ש לא מהני ביה שאלה, וה"נ לא מהני שאלה בנזיר, דאיקרי קדושה, דכתיב קדוש יהיה", דמפורש יוצא מסוגיא זו, דלענין הקדש אם יכול לחזור בו תכ"ד תלוי באם יש שאלה או לא, ולב"ה דס"ל דיש שאלה בהקדש, ה"ה דיכול לחזור בו תכ"ד.

7ב) ממנחות (פא, ב) דמבואר שם דהאומר, הרי הרי עלי תודה בלא לחם וזבח בלא נסכים דהוה נדר ופתחו עמו לב"ה, הרי חזינן להדיא דמועלת חזרה בתכ"ד אף בהקדש?

8ג) מר"ה (ו, א) דאמרינן שם: "משכחת לה (בנדבה) כגון דאמר, הרי עלי ע"מ שלא אתחייב באחריותה"; ומ"ט לא נימא, דכיון דאמר הרי עלי נתחייב באחריותה, והא דאמר ע"מ הוי חזרה ואינה מועלת חזרה אף בתכ"ד בהקדש?

9ד) ועל כולם קושית הש"ך בחו"מ (סי' רנה, ס"ק ב) והמל"מ ברמב"ם פט"ו מהל' קרבנות הנ"ל, מהא דאיתא (בב"ק עג, ב): "וסבר ר' יוסי תוך כדי דיבור כדיבור דמי והתנן, הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים וכו', ר' יוסי אומר וכו'. ואם אמר תמורת עולה ונמלך ואמר, תמורת שלמים הר"ז תמורת עולה והוינן בה נמלך פשיטא? ואמר רב פפא, נמלך בתוך כדי דיבור קאמרינן? אמרי, תרי תוך כדי דיבור הוה", דחזינן מכאן להדיא, דלא שאני בין הקדש לשאר דברים לענין חזרה בתוכ"ד?

10והנלענ"ד לישר את כל הסתירות הללו: דהנה כבר חקרו האחרונים בגדר ההלכה בתכ"ד כדיבור דמי, אם דהוא מצד חזרה, כלומר, אף דהחלות של הדיבור נעשה תיכף, אך בכ"ז במשך תכ"ד יכול לבטל זאת, או דעצם החלות לא נעשה רק אחרי כדי דיבור. וראיתי שהביאו ראיה להצד השני שבחקירתנו הנ"ל, מהא דמבואר בתוס' מכות (טו, ב ד"ה הניחא, מעמוד קודם) לענין לאו הניתק לעשה, דלא מיקרי קיום העשה רק כשקיים תכ"ד של עקירת הלאו; וכן מהא דמבואר ביו"ד (ס' שמ סע' כד) לענין קריעה, דאם אמרו לו, מת אביו, ואח"כ נודע לו, שהוא בנו, דאם היה תכ"ד, דמהני; אם כי בשני הדברים הנ"ל לא שייך בזה הגדר של חזרה, כמובן. אבל באמת אין מזה שום ראיה, דכמו דלא שייך בנד"ז הגדר של חזרה, הנ"ל, לא שייך בזה לבוא מצד דהחלות לא נעשה רק אחרי כדי דיבור, כמובן. ובקהילת יעקב אמנם הקשה על הא דלאו הניתק לעשה הנ"ל, דבעינן דוקא בתוך כ"ד, דא"כ מאי אולמיה דלאו הניתק לעשה, הלא בכל הלאוין הוי הכי אף דליכא עשה? - ותפס כנראה, דהסבה שאין לוקין ע"ז היא מצד תכ"ד; אבל באמת הוא לא כן, דהסבה דאין לוקין היא מה שניתק לעשה, ורק דלאחר כ"ד אינו מנתק העשה את הלאו; ונמצא דהתכ"ד אינה מועלת בחיוב בזה כלל, דבאמת לא שייך ע"ז כלל הגדר של תכ"ד, כפי המבואר בקצוה"ח (ס' רנה, ס"ק ב), דתכ"ד אינו מועיל נגד מעשה, ורק דלהיפך דהזמן של יותר מתכ"ד מפריד בדבר, עד שאין מתיחס העשה אל הלאו. ולכן לענין קריעה לאו מצד תוך כדי דיבור כדיבור דמי אתינן בזה, דגם שם דיבור אין כאן אך מעשה יש כאן, אך גם כן להיפך, דהזמן של יותר מכדי דיבור עושה הפסק בדבר, ואין מכאן שום ראיה להגדר של תכ"ד כדיבור דמי.

11ואחד מהאחרוני' מביא ראי' להצד הראשון שבחקירתנו מהא דגיטין ר"פ הזורק (עז, ב) דאמרינן שם, דההוא שכ"מ דתקיף ליה עלמא טובא, אתא לקמיה דרבא, אמר לקניה ניהלה לההיא דוכתא דיתיב בה גיטא, ותיזול איהי ותיחוד ותחזוק בה, דגיטה וחצרה באים כאחד. ואי נימא כהצד השני דעצם החלות לא נעשה רק אחרי כדי דיבור, הלא לא שייך בזה לומר באים כאחד, דהא קי"ל דבכל התורה כולה תוכ"ד כדיבור דמי חוץ ממגרש, א"כ הגט קודם להחצר, דהגט הוא תיכף והחצר הוא רק לאחר כדי דיבור? אלא ש"מ כהצד הראשון, דהוא רק מטעם חזרה, אבל אי לא חזר בו נעשה הקנין תיכף, ושייך שפיר בזה הגדר דבאים כאחד. - אבל באמת אין מזה התחלת ראיה, דהא בכאן הגט מתלי תלי בקנין החצר, וכיון דקנין החצר, לא נעשה רק אחרי כ"ד, ממילא רק אז נעשה גם חלות הגט, ושוב שייך שפיר לומר דגיטה וחצרה באים כאחד, דא"א שאחד יוקדם להשני.

12אבל לכאורה יש להביא ראיה להצד הראשון שבחקירתנו מהא דמבואר במנחות (פא, ב) שם בתוס' (ד"ה תודה) בטעמא דהא מלתא, דבהקדש לא שייך הגדר דתכ"ד, משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט; דבשלמא אי נימא כהצד הראשון הדבר מובן שפיר, דהחזרה יכולה לבטל רק אמירה, אבל לא מסירה, אבל אי נימא כהצד השני, איך אפשר להשתמש בזה בהכלל של אמירתו לגבוה, דעיקרא דדינא פרכא, כיון דקודם תכ"ד לא נעשה כלל החלות, הרי גם החלות של כ"מסירתו להדיוט" נימא דלא נעשה רק אחרי כ"ד דיבור. אבל באמת גם מזה אין ראיה מספקת, דכבר ביאר הגאון הקצוה"ח (שם) את דברי התוס' הנ"ל, שלכאורה בלתי מובנים הם, דאיך שייך לבוא בזה מצד דכמסירתו להדיוט דמי, דהא גם במסירה להדיוט ממש מהני חזרה תכ"ד כמבואר בחו"מ ס' קצה (סעיף ז)? והסביר בזה, משום דגבי הדיוט מסירה ומשיכה גרידתא אינה עושה קנין אם אינו אומר להקנות לו, וכן אמירה גרידתא שאומר להקנות לו אינו עושה קנין עד שימשוך; ומש"ה כיון דמשיכה אינה עושה קנין, אלא ע"י דיבורו שאמר לו קני יכול לחזור תוך כ"ד מדיבורו קמא, ונשאר זאת ממילא משיכה או מסירה בלי דיבור דאינה מועלת כלום, משא"כ בהקדש דאמירה גופא שלו הוא כמעשה לא שייך ע"ז לומר הגדר של תוך כדי דיבור.

13וממילא לפ"ז גם אם נימא כהצד השני, א"ש, דרק בדיבור אמרינן דהחלות ממנו נעשה רק אחרי כ"ד, אבל במעשה הרי נעשה החלות תיכף, ובהקדש דאמירה גופא היא כמעשה, ממילא נעשה החלות תיכף ולא שייך לבוא בזה מצד תוכ"ד, דבהקדש דיבור אין כאן, אך מעשה יש כאן.

14אולם מדברי תוס' הללו יש להביא ראיה לחקירה אחרת שחקרתי בהגדר דתוכ"ד כדיבור דמי, אם הוא בדין או במציאות, כלומר, אם תמצא לומר כהצד השני שבחקירתנו הקודמת עדיין יש לספק, אם רק בדין כדיבור דמי, היינו דהחלות אינה נגמרת רק אחרי כדי דיבור, או דהוא במציאות, שאנו חושבים את הדברים שדבר במשך של כדי דיבור לדיבור אחד במציאות, וממילא כשדבר בתוכ"ד דברים הסותרים זה לזה אינם פועלים הדברים הראשונים שלו יותר מהאחרונים. - ומד' התוס' הנ"ל ראיה ברורה להצד הראשון, דאז יש עוד טעם בדבר, דהא גם אם נימא בהקדש תוכ"ד כדיבור דמי, אך סוף סוף אמירה במציאות יש כאן, והאמירה בזה נעשה למעשה כנ"ל, וממילא תו לא שייך בזה לאמר תוכ"ד כדיבור דמי; אבל אם נימא כהצד השני דהוא במציאות, איך אפשר להשתמש בזה בהכלל של אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, דהא אמירה במציאות אין כאן כלל, דכיון דחזר בתוכ"ד הרי אנו חושבים גם את אמירתו וגם את חזרתו לדיבור אחד וממילא אין בזה כלל אמירה לגבוה.

15אולם מדברי הגמ' בב"ק הנ"ל ראיה להיפך; דהא שם אנו משתמשים בהכלל של תוכ"ד כדיבור דמי, לענין זה, דכשהעידו ביחד על הגניבה ועל הטביחה והוזמו רק על הטביחה, בכ"ז עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, למדס"ל דעד זומם למפרע הוא נפסל, משום ד"כי איתזמו להו אטביחה איתזמו להו נמי אגניבה, דהא תוכ"ד כדיבור דמי". והנה שם בודאי אי אפשר לבוא מצד חזרה כהצד הראשון שבחקירתנו הראשונה, דהא הם לא חזרו כלל. אך המשיכו את עדותם; אבל גם מצד דהחלות לא נעשה רק אחרי כדי דיבור א"א להשתמש בכאן, דמה איכפת לן מה דבעת החלות היו פסולין אחרי דס"ס בעת ההגדה היו כשרים, דהעיקר בעדות הוא ההגדה, וע"כ כדברי רש"י שם (ב"ק עג, ב ד"ה כדבור דמי) שפירש, דאחרי דתוכ"ד כדיבור דמי "כחד עדות דמי והרי פסולין היו באותה שעה", כלומר, דהדברים שמדבר האדם בתוכ"ד אנו חושבים זאת במציאות לדיבור אחד, ולכן אחרי שהזכיר את הגניבה ואת הטביחה בתוכ"ד אנו חושבים זאת לדיבור אחד, וכשהוזם על הטביחה נחשב לפסול גם קודם בעת שהזכיר את הגניבה. וממילא מובן דלפ"ז מסולקת הקושיא שהזכרנו באות ד' מעיקרה, דשפיר מקשה הגמ' "וסבר ר' יוסי תוכ"ד כדיבור דמי", כלומר, גם באופן זה, דע"כ צ"ל, דבמציאות כדיבור דמי, והתנן הרי זו תמורת עולה, וא"א לומר דהוא מצד הקדש, דאם הגדר תוכ"ד הוא כנ"ל, הרי אף בהקדש א"א לחלק כנ"ל.

16אבל באמת נראה, דהרמב"ם תופס דהגדר תוכ"ד הוא רק בדין, וממילא שפיר פסק דבהקדש לא שייך תוכ"ד כסברת התוס' הנ"ל.

17אמנם בכ"ז צדקו התוס' בנזיר הנ"ל, דלמדס"ל דיש שאלה בהקדש יכול לחזור בתוכ"ד, דהוא לאו משום דתוכ"ד כדיבור דמי, אך מצד אחר אתינן בזה; דהא בהקדש אף לא תוכ"ד סבירא להו לב"ה, דיש שאלה, אלא שצריך לזה חרטה, אבל כיון דהחזרה היתה תכף דינא הוא דא"צ חרטה. ולא שייך לבוא בזה מצד דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, דהא חזינן דאעפ"כ מהני בזה שאלה; וכבר כתב בזה הרב ר' בצלאל אשכנזי בשם הרשב"א ז"ל (לא מצאתי היכן ח. מ.), שהקשה כיון דבאת ליד גזבר לא מהני בזה שאלה, משום דאין דיבור מבטל מעשה, לא מהני שאלה בהקדש לעולם, אחרי דהוי כמסירה להדיוט והויא מעשה? ותירץ, דכיון דהוא שואל על ההקדש והוי טעות, ממילא אגלאי מלתא דלא נעשה כלל כמסירה להדיוט, וה"נ כשחזר בתוך כ"ד דא"צ חרטה, כנ"ל.

18ונמצא, דזהו שני גדרים, דאמנם בהקדש לא אמרינן תוכ"ד כדיבור דמי, ובכ"ז יכול לחזור בתוכ"ד, לאו מצד דכדיבור דמי, אך מצד אחר מצד שאלה, ולזה מועיל התוכ"ד, שאין צריך בזה חרטה. וכשתשאל, א"כ מה נ"מ לן מה דטרחנו כל הטורח, להראות שצדקו האומרים, דבהקדש ליתא הכלל של תוכ"ד כדיבור דמי, אחרי דס"ס יכול לחזור בתוכ"ד אף בהקדש, ומה נ"מ לן, מאיזה טעם הוא, אם הוא מצד כדיבור דמי או מצד שאלה?

19דהא לא קשיא, דדוק ותשכח דבכל המקומות שהבאנו דבהקדש לא אמרינן דתכ"ד כדיבור דמי הוא בענינים כאלו שלא שייך בו לבוא מצד שאלה. - למשל המשניות בתמורה "ואם משאמר הרי זו שלמים נמלך ואמר ולדה עולה, הרי זו ולדה שלמים" "ואם משאמר תמורת עולה נמלך ואמר תמורת שלמים, הר"ז תמורת עולה", דמובן, דבתמורה ודאי ניחא, דאין מועלת בה שאלה, משום דתמורה אפילו בטעות קדוש, כדאמרינן בתמורה (יז, א) "והיה קודש לרבות שוגג כמזיד"; וגם ברישא דזו שלמים וולדה עולה נמי ניחא, דהנה נ"ל לדבר פשוט, דאף דקי"ל, דמועלת שאלה אף על מקצת נדר, ואדרבא דעוד אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו, כמבואר בנדרים (כה, ב), זהו רק כששואל על מקצת מעיקר הנדר, אבל אם השאלה היא רק בדבר המסתעף מעיקר הנדר אינה מועלת; דהא השאלה אינה פועלת רק בזה דעושה כאילו לא נדר, אבל על דבר המסתעף הא בין כך ובין כך לא נדר, אלא דמסתעף ממילא מעיקר הנדר, הנה גם אחרי השאלה, כיון דעיקר הנדר נשאר, דהא ע"ז לא שאל, הרי יסתעף שוב הדבר המסתעף. והנה עי' בתוס' (בתמורה שם ד"ה היא שלמים) שכתבו: "דמיד שאמר היא שלמים חל קדושת פיו נמי על העובר כמו על האם, אפילו לא מכוין אלא על האם קדוש מכח קדושת פיו, ואפילו למאן דאית ליה שיורי משויר". ונראה בזה ברור, דקדושת הולד הוא דבר המסתעף ממילא מקדושת האם ודלא כרש"י שם, וכן נראה גם דעת רבינו גרשום שם, שפירש הא דא"ר יוסי שם "אם לכך נתכוין תחלה הואיל ואי אפשר לקרות שני שמות כאחת דבריו קיימין", הוא שנתכוין מתחלה לאמר קודם ולדה עולה ואח"כ היא שלמים, אע"ג שטעה ואמר קודם היא שלמים שלא מדעתו, הואיל ואי אפשר לפה לקרות ב' שמות כאחת, שלא יקדים זה לזה, אע"ג שטעה בכאן והקדים את המאוחר, הואיל שלא נתכוין מתחלה לכך, דבריו קיימים. ונראה ברור מזה, דאם הקדים את ה"היא שלמים" בכונה, אע"ג דנתכוין לכך מתחלה, שיהיה ולדה עולה, אינו מועיל אף לר' יוסי, משום דהולד הוא דבר המסתעף ממילא; הרי הדבר מובן, דלא שייך גם בזה לבוא מצד שאלה, דכיון שאינו שואל רק על הולד והאם נשארת בקדושתה הרי שוב תסתעף קדושת האם על הולד.

20ובדיוק סדר התנא את מחלוקת ר' מאיר ור' יוסי, בתמורה כשמשנה בעצם הבהמה מעולה ושלמים, ובהקדש כשהשינוי הוא בהולד; משום דרק בתמורה משכחת באופן הנ"ל, אחרי דקי"ל שם דתמורה בטעות הוי תמורה כנ"ל. אבל בהקדש אם היה אומר מקודם הרי זו עולה ויחזור ויאמר הר"ז שלמים בתוכ"ד, אזי תועיל חזרתו מצד שאלה כנ"ל.

21וממילא מובן דגם מהא דביצה (יט, ב) "הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה, נזיר ואגלח ממעות מע"ש", ומהא דמנחות (פא, א-ב) "תודה עלי מן החולין ולחמה מן המעשר", לא יוקשה ג"כ; דהא כל הטעם בזה הוא, משום "דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין"; אבל למותר להגיד, כי גם זהו דבר המסתעף, כלומר, דלאו משום דדעתו היה בתחלה כשאמר הרי עלי תודה להביא את הלחם דוקא מחולין, או כשאמר הרי עלי נזיר דעתו היה בתחלה לגלח דוקא ממעות חולין, אלא דממילא הוא מצד הדין, דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין, הרי לא שייך ג"כ לבוא בזה בתוכ"ד מצד שאלה, דכיון דאינו שואל על עצם הדבר ונשאר גם אחרי השאלה דבר שבחובה, הרי הדין מוכרח גם עתה דאינו בא אלא מן החולין. ובכ"ז אמרינן שפיר, בהאומר הרי עלי תודה בלא לחם וזבח בלא נסכים, דהוה נדר ופתחו עמו; דהנה יש לחקור בכ"מ בתודה, אם חיוב הלחם הוא דבר המסתעף ממילא מהתודה, או דגם זהו מחיוב הנדר. ונ"מ לדינא, כשלא אמר בלשון הרי עלי תודה אך הרי זו תודה ולא הזכיר לחם אם יהיה מחויב להביא לחם או לא; דאי נימא כהצד הראשון בודאי יהיה מחויב, אבל להצד השני כיון דלא אמר זאת בלשון נדר אין עליו חיוב של לחם כלל. והנה מהא דמבואר שם במנחות (פא, ב), דיכול להביא לחמי תודה לפטור תודתו של פלוני, משמע כהצד השני, ולכן אם נמצא אחר שמביא בעבורו לא נתחייב; אבל אם נימא כהצד הראשון, דהוא דבר המסתעף איך אפשר להפריד בדבר, דכיון דמביא את התודה הרי ע"כ עליו להביא ממילא גם את הלחם. ועי' במנחות (פ, א): "א"ר אבא, זו תודה וזו לחמה אבד הלחם מביא לחם אחר", ומשמע לכאורה, דדוקא כשאמר ג"כ זו לחמה, אבל בל"ז לא היה מחויב בלחם ויהיה ראיה להצד השני, אבל אין הדבר מוכרח כ"כ. ומצאתי בס' "צפנת פענח" שתולה את חקירתנו זו במחלוקת אביי ורבא שם במנחות (פא, ב) על הפסוק שמור ושמעת, דאביי אומר "שמור הבא תודה ושמעת הביא לחמה, ורבא אמר, שמור הבא תודה ולחמה ושמעת שלא תהא רגיל לעשות כן", דאביי סובר כהצד הראשון, וזהו הגדר שהלחם הוא מ"ושמעת", כלומר, דזהו ממילא, אבל השמור דהוא הנדר הוא רק על התודה, ורבא סובר כהצד השני, וזהו שאמר שמור הבא תודה ולחמה, דגם הלחם הוא בכלל השמור, דהוא הנדר. אבל עכ"פ להצד השני דזהו גם דעת רבא כנ"ל, כשאומר הרי עלי תודה בלא לחם הנה השאלה הוא בפרט, מעיקר הנדר ולא בדבר המסתעף ולכן לא יוקשה כלל מה דאמרינן בזה דהוה נדר ופתחו עמו.

22ובאומר הרי עלי על מנת שלא אתחייב באחרונה, הנה דבר שאצ"ל, דחיוב האחריות הוא לא דבר המסתעף ממילא, אך זהו פרט עיקר ההתחייבות, ושפיר אפשר לבוא בזה מצד שאלה כנ"ל.

23והנה בקהילת יעקב (אלגאזי תוספות דרבנן אות ת דף קמא, א) מקשה על קושית הגמ' בב"ק מהא דתמורה, דקארי לה מאי קארי לה, הא י"ל, דשאני תמורה דליתא בשאלה, ע"כ אינו יכול לחזור תוך כ"ד, משא"כ בעלמא, דס"ל תכ"ד כדיבור דמי? ודבר שאצ"ל דלפי דברינו הנ"ל אין כאן התחלת קושיה, דאדרבה בכ"מ דאנו משתמשים בהגדר דתכ"ד הוא באופנים כאלו, שאי אפשר לבוא שם מצד שאלה, כנ"ל.

24ובדברינו הנ"ל תתישב גם קושית האחרונים, למה מקשה שם על ר"י מהר"ז תמורת עולה ולא הקשה ממתני' ראשונה שם היא שלמים וולדה עולה, דע"ז אמר ר"פ שם ונמלך בתכ"ד ועל מתני' דתמורה לא אמר כלל? דלפי מה שהבאנו שיטת רבינו גרשם לא יוקשה כלל, דברישא אף אם נימא דתכ"ד כדיבור דמי, הרי לא יפעול רק לזה דהוה כמו נתכוין מתחלה, אבל ס"ס הרי לא נתכוין להקדים את ה"ולדה עולה" ל"היא שלמים", ולכן מהרישא אינה ראיה כלל וכל הקושיה היא מתמורה.