דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ו' תוכ"ד ושליחות בהקדש ב

1מחלוקת גדולי האחרונים בענין הקדש ע"י שליח. - ראיתם מתמורה (י, א), דיש שליחות בזה. - לכאורה מהגמ' הנ"ל ראיה להיפך. - ומלבד זה עצם הגמ' הנ"ל קשה ממ"נ. - מחלוקת הרמב"ם והטור בהגדר של שלוחו של אדם כמותו, אם השליח הוא רק כמכונה, או דנעשה במקומו של המשלח, - לשיטת הרמב"ם דסובר כהצד השני ניחא. - אך באמת גם להרמב"ם יש בשליחות שני הדברים יחד וראי' מב"ק (נא, א). - ההבדל בין שליחות לתפילין ובין שליחות לקבלה בגט. - וזהו גם ההבדל בין אומר אמרו למ"ד דפסול ובין שליחות להקדש או להפקר. - נמצא דאם כי מועלת שליחות בהקדש, הנה המקדיש הוא לא המשלח אך השליח. - ונ"מ מזה לדינא לענין חומש, דקי"ל המקדיש מוסיף חומש. - ובזה יוצדקו דברי הר"ן שהביא דעת החולקים דאינו מועיל ביטול חמץ ע"י שלוחו. - ובזה נוכל לתת טעם לשבח בדברי הר"ן נדרים (עב, ב).

2במחנה אפרים הלכות שלוחין ושותפין (סי' ז) האריך לדבר בענין הקדש ע"י שליח, וזה תורף דבריו: "כתב מהרי"ט ז"ל בח"א ס' קכ"ז, דמי שעשה שליח שיקדיש בשבילו לא עשה כלום, דהוו מילי ומילי לא מימסרן לשליח. ע"כ. ולא הבנתי זה, דמ"ש מילי לא מימסרן לשליח, היינו לאמר, דלא מימסרן לשליח שיחזור ומסרם לשליח אחר, אבל כל שאומר לשלוחו להקדיש או לאסור או להתיר שבועה מה מסירה שייך כאן, דשלוחו של אדם כמותו וכו'. וראיתי בר"ן בפ"ק דפסחים (ג, ב בדפי הרי"ף) כתב וז"ל: "כתב הרב בעל העיטור ז"ל דמסתבר דשליח מבטל, דגבי הפרה וגבי השואל את פרתו הוא דפליגי בה תנאי בפ' השואל (צו, א), אי שלוחו של אדם כמותו, משום דבשואל כתוב בעליו, ובהפרה כתוב אישה יקימנו, הא בעלמא כולי עלמא מודו, דשלוחו של אדם כמותו. ואחרים חולקין, דכיון דביטול מתורת הפקר נגעי בה, וכמו שכתבתי למעלה, שליח ודאי לא מצי מבטל, שהרי אם אמר אדם לחבירו הפקר אתה נכסי אין בכך כלום עכ"ל הר"ן. ולענ"ד נראה כסברת החולקים, וראי' דבפ"ק דתמורה (דף י, א) איבעיא לן, אי מקדיש עושה תמורה או מתכפר עושה תמורה: "אמר רבא, פשיטא, דמתכפר עושה תמורה, דאי המקדיש עושה תמורה, א"כ מצינו צבור ושותפין עושין תמורה כגון דשוו שליח לאקדושי". הרי חזינן להדיא, דמועלת שליחות לענין הקדש". ע"כ תוכן דברי הרב מחנ"א. ועי' בהגהת רעק"א במשניות (גיטין פ"ד מ"א אות לד), דהביא ג"כ מזה ראי' חזקה לסתירת שיטת המהרי"ט והר"ן, וגם מהא דמועיל ביטול הגט ע"י שליח - כמבואר בגיטין ריש פרק השולח (לב, א) - אע"ג דהוי מילי.

3אמנם מה דפשיטא להו להגאונים הנ"ל, דמהגמ' דתמורה ראיה ברורה, דמועלת שליחות לענין הקדש, מספקא לי טובא, דאדרבא לכאורה מהגמ' הנ"ל ראיה להיפך; דמה הוא הגדר שליחות הלא הוא דשלוחו של אדם כמותו, כלומר, דפעולת השליח תחשב בדינא לפעולת המשלח, וא"כ צבור ושותפין דעשו לאחד שליח להקדיש, אם יש בזה גדר שליחות הוה כאילו הצבור או השותפים בעצמם הקדישו זאת, ושפיר מצינן איפא למימר, דהמקדיש עושה תמורה, ובכ"ז כשצבור או שותפים עושים שליח אין עושים תמורה, אלא על כרחך דאין זה מגדר שליחות.

4אכן לכאורה בר מן דין דפלפולא חריפתא של המחנ"א והגרעק"א, עצם הגמ' הרי תוקשה ממ"נ איך היא סוברת, אם אין מועלת שליחות בהקדש הרי עצם המציאות דשווי שליח לאקדושי לא משכחת לה, ואם יש בזה סוג שליחות הרי הוי שוב המקדישים צבור או שותפים, דאינם עושים תמורה?

5אולם יתכנו דברי רבא עפ"י מה דביארנו במק"א מחלוקת הרמב"ם והטור לענין גירושין, כשנשתטה המשלח אחרי מנוי השליחות, דדעת הראשון בפ"ב מהל' גירושין (הלכה טו), דבכה"ג אם נתן השליח את הגט אינו פסול רק מדרבנן, ודעת האחרון באה"ע (ס' קכא, ב) דפסול מן התורה, דפלוגתייהו היא בעצם הגדר שליחות בכ"מ; אם הוא כמכונה, שהמשלח פועל ע"י את פעולתו, או דהוא נעשה במקומו של המשלח ופועל אח"כ שוב בכח עצמיי, דדעת הרמב"ם כהצד השני ודעת הטור כהצד הראשון. - ולשיטת הרמב"ם הנ"ל הרי ניחא, דאמנם מועלת שליחות בזה, ובכ"ז המקדיש הוא השליח ולא המשלח, אלא דדרוש היה להמשלח שימסור לו כחו להקדיש, אבל ס"ס המוציא את הדבר מכח אל הפועל הוי השליח ולא המשלח, לא רק במציאות אך גם בדינא, וממילא הלא הוי המקדיש יחיד דעושה תמורה.

6אכן באמת גם זהו אינו מעלה ארוכה, דבודאי גם להרמב"ם יש בשליחות הגדר של הצד הראשון, דפעולת השליח תחשב בדינא לפעולת המשלח, והוא בא רק להוסיף, דבמקום דזה לא שייך כמו בנשתטה יש בשליחות גם מצד הגדר השני, והראי' דהרי לב"ש גם בצא הרוג את הנפש יש שליחות ומתחייב המשלח מיתה, דודאי דהוא משום דבדינא יחשב המשלח לרוצח, וגם לב"ה כל טעמא דאינו חייב מיתה הוא משום דאין שליח לדבר עבירה (קידושין מג, א). ובפירוש אמרינן בב"ק (נא, א) "ברה"ר בור של שני שותפין היכי משכחת לה, אי דשוו שליח תרווייהו ואמרי ליה, זיל כרי לן ואזל כרה להו, אין שליח לדבר עבירה"; אבל זולת הטעם, דאין שליח לדבר עבירה, היה חשוב הבור בור של שני שותפין, אף דכרה אחד את הבור, וא"כ הדרא קושיא לדוכתה?

7ואחרי העיון נ"ל דהצעת הדברים כך היא - הנה מסקנת הגאון רעק"א אחרי דמסתפק בהא דמילי לא מימסרי לשליח, אם החסרון הוא בהשליח שני, דרק אז שליח עושה שליח כשיש בידו איזה דבר, אבל לא במלים בעלמא, או דהחסרון הוא גם בהשליחות קמא, דעצם גדר השליחות לא שייך במלים; ופשיט לה מהא דפליגי בגיטין (סו, ב) אי מודה ר' יוסי באומר "אמרו" דאם נימא כהצד הראשון הנה בודאי באומר "אמרו" לא שייך זאת, דהא גם השליח השני בא לא מכח השליח הראשון, אך מכח המשלח; אבל אי נימא כהצד השני, גם באומר "אמרו" פסול, דבעינן שישמע הסופר מפי הבעל, וכיון דלא שייך בזה שליחות הרי הוא שומע זאת מפי איש אחר. והא דמועיל לפ"ז למ"ד אומר "אמרו" פסול שליחות בהקדש בהפרה ובביטול הגט? מחלק הגאון הנ"ל, דכיון דכל אלו הדברים פועלים התחדשות בדין הרי הוה שוב כמעשה, דשייך בזה שליחות. אכן לכאורה הלא בכ"מ דאמרינן שלוחו של אדם כמותו אין הבדל אם השליחות היא בפעולה שפועלת התחדשות בדין או לא, ומדוע אנו עושים הבדל כזה במלים, ממ"נ אי שייך במילי שליחות, הרי היה צריך להיות כשר גם באומר "אמרו", דנחשוב מה דאמר השליח לסופר שיכתוב כאילו אמר הבעל בעצמו, ואי אין שייך בזה שליחות, מה יועיל מה דאיכא בזה התחדשות בדין?

8ויובן לדעת עפ"י הידוע לכלל מוסכם דגדר שליחות הוא רק בפעולה ובמעשה אבל לא בגוף, שנימא דגוף השליח הוה כגון המשלח. ולכן אין מועלת שליחות בתפילין ובאכילת מצה וכדומה, ובכ"ז הרי אשכחינן דמועלת שליחות לקבלה, אף דשם בעינן ביחוד גוף המשלח, דכתיב ונתן בידה, ידה דוקא בלי שום פעולה מצדה? אולם לפי מה שביארנו בשיטת הרמב"ם בגדר שליחות, דיש בזה משום שני דברים, משום דעשייתו כעשית המשלח וגם משום דנעשה במקומו של המשלח הרי ניחא הכל; דהא ההסבר שלא מהני שליחות בתפילין ובסוכה הרי ניחא, רק אם נתפוס גדר שליחות כהצד הראשון, והשליח הוא רק כמכונה אצל המשלח, וזהו שייך רק בפעולה, אבל בגוף הרי לא יתכן זאת, דהא סו"ס שני גופים נפרדים המה; אבל להצד השני, אמנם מניח השליח התפילין בראשו ולא בראש המשלח, אבל הלא גם בפעולה יש לפעמים, שהפעולה מתיחסת רק להשליח ולא להמשלח, ובכ"ז שפיר דמי, משום דכבר יש לו כח עצמיי אחרי דנעשה במקומו של המשלח, א"כ גם בדבר שבגוף נמי שייך זאת? אלא דהא דנעשה במקומו של המשלח הלא הוא, משום דהמשלח מוסר לו את כחו, וזה שייך רק בדברים שיש למשלח יפוי כח, אבל לא בדברים שאין לו שום יתרון מקודם; ולכן בשליחות לקבלה אף דבעינן ידה ממש שייך בכל זאת שליחות, כמו דהסביר הירושלמי בגיטין בפ' האומר (הלכה א) "תמן התורה זיכת אותה בגיטה והיא עושה שליח לקבל דבר שהוא שלה"; כלומר, דלאו משום דנעשה ידו של שליח כידה ממש, אך דהיא מסרה לו את זכותה וכחה שיש לה להתגרש ע"י קבלת הגט והוא נעשה במקומה ומתגרשת שוב בקבלת יד השליח. אבל בתפילין וסוכה, למשל, הרי לא יתכן לאמר דמוסר לו את כחו וזכות, דאיזה כח וזכות יש לו בזה, ועלינו לבוא בזה רק מצד הגדר הראשון בשליחות, וזה לא שייך אחרי דהוא מצוה בגוף ולא בפעולה.

9ואותו ההסבר ממש הוא גם במילי, דהוא ג"כ כדבר שבגוף דלא שייך בזה השליחות מצד הגדר הראשון, ורק מצד הגדר השני, ולהכי בהפקר והקדש, הפרה ובטול, שייך שפיר לאמר, דמסר לו את הכח והזכות שיש לו, היינו התהוות הדינים שיש בהדברים האלה; אבל באומר "אמרו" הרי מהאמירה אין מתהוים שום דינים, ואם נרצה לאמר, דאמירתו היא כאמירת המשלח גופא הרי לא שייך זאת דהוה כדבר שבגופו כנ"ל.

10נמצא לפ"ז בשליח להקדיש לא נימא דאמירתו של השליח: "והא הקדש" מתחשבת לאמירתו של המשלח, דהא זהו מילי ומילי לא מימסרן לשליח, אלא דנמסר לו להשליח כח להקדיש ונעשה הקדש מאמירתו בעצמו - וא"כ המקדיש הוא איפא לא המשלח אך השליח - וא"ש מאד הגמ' בתמורה, דאי המקדיש עושה תמורה כשצבור או שותפין עושים שליח להקדיש נחשב זאת להקדש יחיד.

11וגם נ"מ מזה לדינא, דהא קי"ל דלענין תמורה המתכפר הוא הבעלים, אבל לענין חומש המקדיש מוסיף חומש (תמורה י, א), ואי יעשה שליח להקדיש, אם היה גדר השליחות כהצד הראשון, הרי היה נחשב המשלח למקדיש והוא היה מוסיף חומש כשפודה, אבל כיון דבזה הוי גדר השליחות כהצד השני, השליח הוא המוסיף חומש ולא המשלח.

12וא"ש בזה להסיר דיוקא של הרב "ושב הכהן" (סי' יח) שם בתמורה, דשואלת הגמ' "מאי הוה עלה" אי המקדיש עושה תמורה או המתכפר עושה תמורה ופשטינן לה מהא דאמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן; ולכאורה הלא כבר הוכיח רבא דהמתכפר עושה תמורה כהנ"ל?

13אך לפ"ז ניחא, דהוכחת רבא הוא רק כשנתפוס דאומר אמרו פסול, אבל בזה הרי יש מחלוקת ישנה, ולמ"ד דאומר אמרו כשר הרי אין מזה שום ראיה, דהא לפ"ז הרי הצבור יחשבו למקדישים, ושפיר שואלת הגמ' "מאי הוה עלה".

14ובזה אולי יוצדקו דברי החולקים שהזכיר הר"ן כנ"ל דאינו מועיל ביטול ע"י שליח, דהר"ן אזיל לשיטתו בריש פסחים (ב, א מדפי הרי"ף), שהרכיב את שתי השיטות יחד, היינו שיטת רש"י, דתשביתו הוא ביטול ושיטת תוס', דביטול הוא מצד הפקר, אך גזה"כ היא דתשביתו יכול להתקיים בא' מב' דברים, או שיבטל בלבו כל חמץ שיש ברשותו ויוציאנו במחשבתו מרשותו וסגי בהכי מדאורייתא, או אם לא בטלו כלל בלבו צריך מן התורה שיבדוק אחריו בכל מקום שהוא רגיל להמצא שם ויבערנו מן העולם - כלשון הר"ן שם. ולכן בביטול ע"י שליח, אם היה בזה גדר השליחות כהצד הראשון, ונמצא דחשוב כאילו המשלח בעצמו בטל זאת בלבבו, הרי היה מקיים ג"כ המ"ע דתשביתו, אבל כיון דהוכחנו דגדר השליחות בזה כהצד השני, א"כ המבטל הוא לא המשלח אך השליח, הנה נהי דלא עבר בב"י וב"י, אבל גם המ"ע לא קיים דבמצוה הלא בודאי עליו שהוא בעצמו יעשה, ולא יתכן שיצא ע"י דעמד איש אחר במקומו.

15ובזה נוכל לתת טעם לשבח בהבנת דברי הר"ן בנדרים (עב, ב) דפשטינן לה הא דבעי רמי בר חמא, בעל מהו שיפר בלא שמועה מהאי מתני': "האומר לאפטרופוס כל נדרים שנודרת אשתי מכאן ועד שאבא ממקום פלוני הפר, והפר לה, יכול יהו מופרין? ת"ל, אישה יקימנו ואישה יפירנו, דברי ר' יאשיה, אמר לו ר' יונתן, מצינו בכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו, והא לא שמיע ליה?", והקשה הר"ן (ד"ה והא לא שמע ליה): "לעולם אימא לך, דבעי שמיעה ושאני הכא, דאיכא שמיעה דאפטרופוס, וכיון דשלוחו של אדם כמותו הוה ליה כאילו שמע בעל?" ועי' ברא"ש שם שתירץ זאת בפשיטות וז"ל "ושמיעת האפטרופוס אינה כשמיעת הבעל, ואע"פ שעשאו שליח להפר, דבמידי דממילא לא שייך מנוי שליחות", עכ"ל. ולכאורה צדק מאד הרא"ש בדבריו, וקשה על הר"ן, דקארי לה מאי קארי לה?

16אבל לפ"ז ניחא, דתירוצא של הרא"ש מתלי תלי בחקירתנו בהגדר שליחות; דאי נתפוס כהצד הראשון, וא"כ המיפר הוא הבעל, דאע"פ שפעולת ההפרה עושה השליח, אך זהו הכלל דשלוחו של אדם כמותו, דהשליח הוא כמכונה אצל המשלח, ובכן שפיר פשטינן לה דאינה דרושה שמיעת המיפר, דליכא למימר, דכמו דהפרת השליח תתייחס להמשלח, ה"נ שמיעת השליח תחשב שמיעתו של המשלח, דהא הוי מידי דממילא; אבל אם נתפוס כהצד השני, והשליח נעשה במקומו של המשלח, הרי המיפר הוא לא הבעל, אך השליח, ולא דרוש שוב כלל גדר שליחות בהשמיעה, דהא בעינן רק שישמע המיפר והמיפר הלא הוה השליח ולא המשלח.

17וביותר דהא הפרה הוי ג"כ מילי, וא"כ הלא לא שייך בזה הצד הראשון מגדר השליחות, כנ"ל, וזקוקים אנו רק להצד השני, וא"כ שפיר קא מקשי לה הר"ן.