דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ו' תוכ"ד ושליחות בהקדש יא

1חדושו של נתיבות המשפט (ס' קפב) דאם המשלח אומר בפירוש מה שיתרום הקטן יהא תרומה דהוי תרומה. - ויש להסביר את דבריו ביתר ביאור עפ"י דברי התוס' בערכין (ה, א). - וממילא תתישב קושיתנו מהא דאומר לעבדו שחוט עלי את הפסח.

2והנה ראה זה מצאתי דבר חדש בנתה"מ (סי' קפב, ס"ק ב) שכתב: "אמנם נראה, דבתרומה דוקא אם אמר לקטן צא תרום והקטן קרא שם תרומה אין תרומתו תרומה, אבל אם צוה לקטן לתרום והמשלח אמר, התבואה שיפריש קטן זה ויקרא לו שם תרומה יהי' תרומה על מותר התבואה הוי תרומה, דהא תרומה נטלת במחשבה, ואם מחשב ואמר, אם ירדו גשמים יהי' זה תרומה ע"ז הוי תרומה, כדמוכח בעירובין (לז, ב), דלא שקיל וטרי התם רק אם אמר אם ירדו גשמים יהי' זו תרומה, ואם לא ירדו גשמים יהי' זו תרומה, אבל באמר לכשירדו גשמים יהי' זה תרומה ע"ז ודאי דהוי תרומה; וה"נ מה לי אם אמר כשירדו גשמים, או שאומר מה שיפריש הקטן או הקוף יהי' תרומה, ואפילו ברירה לא שייך כשאומר שהתרומה יהי' חל להבא, כמבואר במהרי"ט (ח' חו"מ ס' כג) ובריש פ"ח דמע"ש". והדברים אמנם מוכרחים וראוים למי שאמרן.

3ויש להסביר את חידושו ביתר ביאור עפ"י דברי התוס' בערכין (ה, א ד"ה אדם יודע) וז"ל: "וא"ת, מ"ש מדאמר פרק תמיד נשחט, המתכוון לאמר תרומה ואמר מעשר, מעשר ואמר תרומה לא אמר כלום? וי"ל, דלא אמר כלום ממה שמוציא בפיו, אבל מה שבלבו הוי קיים, ועוד יש לומר, דהתם שאני שמה שאמר בפיו אינו רוצה ובמה שאמר בלבו טעה", עכ"ל. ובגופא דעובדא נראה יותר כתירוצם השני דבזה גם מה שחשב בלבו בטל ומבוטל. דהרי במתני' שם בחדא מחתא מחתינהו דין תרומה וקדשים עם דינא דנדר כמבואר שם "שאינו נכנס לבית זה ואמר לזה, שאינו נהנה לזה ואמר לזה לא אמר כלום" (פסחים סג, א). והתם בודאי ה"לא אמר כלום" הוא פשוטו כמשמעו, דאף מה שחשב בלבו אינו חל, דהא בנדרים ושבועות צריך להוציא בשפתיו דוקא כמבואר בשבועות (כו, א) וגם מדברי הרמב"ם בפ"ד מה' תרומות (הלכה טז) משמע דסובר כתירוץ השני שבתוס' עי"ש. ונראה דגדר המחשבה בתרומה ומעשר הוא לא הרהור בעלמא רק בעינן לזה רצון מיוחד שירצה שע"י מחשבתו תתהוה החלות, ולכן אע"פ שנתכון לאמר תרומה, והיה מהרהר בלבו לתרומה אך אין כאן רצון מיוחד שע"י זה יחול השם תרומה, דהא נתכוון לאמר אמירה דוקא.

4ולכן צדק הנתה"מ בחילוקו, ורק כשאמר לשליחו צא ותרום בסתם בעינן גדר שליחות, אע"ג שגם שם יש הרהור לתרומה, אבל ס"ס רצון בחלות הדבר אין כאן, דהא היה במחשבתו שהחלות יפעל השליח.

5וממילא תתישב קושיתנו מהא דאומר לעבדו שחט עלי את הפסח, דרק "בשויה שליח לאקדושיה". סתם דלא הי' רצון מיוחד בחלות הדבר בעינן גדר שליחות; אבל בשחוט עלי את הפסח, הלא הי' אצלו "סוף מעשה במחשבה תחלה", דמחשבתו ורצונו בחלות הדבר, לא בעינן כלל לזה גדר שליחות, ורק הוא בעצמו פועל הדבר, דמחשבתו לכך, דמה שישחוט העבד יהי' פסח.